והנה שוב הגיע היום הזה שבו ההנהלה מחליטה שאנחנו צריכים להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה. זה דווקא אחלה יום של כיף. נוסעים לאיזה מקום אקזוטי מחוץ לעיר, התרגשות באוויר, כולם בעניין. המנחה הכריזמטי יתחיל בסדרה של תרגילי חימום כמו לחבר 9 נקודות ב-3 קווים, או לבנות מגדל באוויר באמצעות שני גפרורים.
אחרי שנשבור כולנו את הראש נגלה באופן מפתיע שכולנו מטומטמים למדי (חוץ מאלה שזאת כבר הסדנה ה-15 שלהם ומכירים את כל התשובות לכל החידות). עכשיו זה הזמן לפתוח את הראש.
אחרי שעתיים של סיעור מוחות קטלני, תוצרי החשיבה יוצגו לקול מחיאות הכפיים של החברים וייכתבו ברוב טקס על בריסטולים גדולים, שיועברו במשאית מיוחדת של ברינקס אל כספת המשרד, כדי שנוציא מהם מוצרים "מבריקים" שיכבשו את השוק.
למשל: היוגורט האהוב - עכשיו עם הקצפת באלכסון, החטיף האהוב - עכשיו באריזה קטנה יותר, החומוס האהוב - עכשיו עם מטבוחה במקום עם טחינה. חדשנות במיטבה. כולם עפים על עצמם עד השנה הבאה.
סדנאות החשיבה מחוץ לקופסה למיניהן הן בדיוק הסיבה לכך שהסופרמרקטים שלנו נראים כל-כך משמימים. אין שם שום חדשנות, וזה לא ממש משנה לאף אחד. זוהי בינוניות מיוחצנת היטב, מספיק טוב לרובינו. הצוות הבינוני שיזם וניהל את האירוע ירשום אותו כהצלחה מסחררת, ואיש לא יעז לחלוק עליו. כולם מרוצים, חוץ מאנשים מסוימים מאוד. החייזרים. אלה שלא ממש שייכים לכל המגניבות הזאת.
איך נזהה את החייזר בסדנה? בואו נתחיל בזה שהוא ממש לא רצה לצאת, והכריחו אותו. הוא טוען שיש לו כבר מלא רעיונות, והוא לא צריך סדנה מטומטמת. כל מה שהוא צריך זה שיעזבו אותו בשקט ושיתנו לו לעבוד. גררו אותו לאוטובוס בעל-כורחו.
בהתחלה הוא עוד התווכח עם המנחה, אבל אחרי שכולם הביטו בו במבט נוזף הוא הלך הצידה לעשן ולשחק בסמארטפון. כשהעלו את הרעיונות הוא דווקא תרם, אבל הם היו כל-כך הזויים, שאף אחד לא מצא בהם היגיון. יום אחרי הסדנה הוא לא הגיע לעבודה - הוא היה חולה.
ארגונים מחפשים שייכות וארגונים מחפשים יצירתיות וחדשנות - הבעיה היא שזה לא ממש הולך ביחד. חשיבה אמיתית מחוץ לקופסה אינה מתרחשת בתוך תהליכים ארגוניים מנוהלים היטב, מכיוון שהיא מנוהלת באופן מושלם על-ידי אנשים שמעולם לא העלו רעיון אחד מוצלח מימיהם.
"חשיבה מחוץ לקופסה" זה בסך-הכול קונספט שיווקי המאפשר לבינוניות להרגיש טוב עם עצמה. חשיבה מחוץ לקופסה יכולה להתרחש רק בקרב אנשים שאינם מסוגלים להיכנס אליה מלכתחילה. אנשים לא שייכים שארגונים לא אוהבים.
רוצים רעיונות פורצי דרך? מחפשים את הסטיב ג'ובס הבא? פתחו את האנטנות וכוונו אותן פנימה. תתחילו ליצור קשר עם החייזרים שבתוככם. וזאת לא תהיה משימה קלה, מכיוון שאלה אינם עושים שום מאמץ כדי למצוא חן בעיניכם. הם מסרבים להשתייך אל התרבות הארגונית שאתם מייצגים. הם לא מתחנפים. הם מסרבים לשחק בקבוצה.
אתם רומסים אותם בדיוק מאותן הסיבות שבגללן אתם זקוקים להם. אתם רוצים את השונה ופוחדים ממנו בדיוק באותה מידה. אתם מעוניינים בחשיבה מחוץ לקופסה - כל עוד היא מתנהלת בגבולות המגרש הבטוח שאותו הגדרתם. כל עוד היא מעניקה לכם תחושה חמימה ונעימה של שייכות.
כל מי שיצר פריצת דרך בתרבות האנושית היה חייזר: משה, ישו, בודהא, איינשטיין, סטיב ג'ובס. אף אחד מהם לא יצא לסדנת מנהלים. כולם קיבלו את הרעיונות שעיצבו את העולם בתקופות של בידוד חברתי עמוק. כולם פרשו לתקופות של גלות מרצון או מאונס, ויצאו למדבר פיזי או רוחני כדי לחזור עם תובנות.
רובם שילמו מחיר כבד על הראייה ה"חוץ קופסתית" שלהם. הם פשוט ראו דברים אחרת ולא יכלו לשתוק. הם לא היו שייכים - הם לא היו יכולים להיות שייכים. החייזר אינו זקוק ליום חשיבה מחוץ לקופסה. הוא מעולם לא נכנס אל הקופסה, ובכל יום הוא משלם את המחיר על כך.
מעטים הם הארגונים המסוגלים לעבוד עם חייזר, לכן החייזרים פורשים מרוב הארגונים שבהם הם עובדים, ויוצרים את הארגון המתחרה שיכבוש את השוק. במקרה כזה כל מה שתוכלו לעשות הוא להביט בעיניים כלות כיצד איבדתם את ההזדמנות לעבוד עם האיש ששינה את העולם.
בשם החייזרים אני פונה אליכם, תושבי כדור הארץ. אנחנו מגיעים בשלום ועם כוונות טובות. יש לנו הרבה מה לתרום. החייזרים אינם שייכים לארגון שלכם, הם מצטרפים לנסיעה, אבל במקום לשבת על הסיפון הם מעדיפים לשבת לבדם על ראש התורן. הם לא כוכבי הארגון - הם פשוט מכוכב אחר. הושיטו יד לחייזרים, כי החייזרים הם הדרך לכוכבים.