מפעל החיים של דן בואטנר, עיתונאי מוביל במגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק", הוא פרויקט האזורים הכחולים - מיפוי הקהילות בעלות תוחלת החיים הגבוהה בעולם. לדבריו, "בידוד הורג. נמצא ששנות החיים עם שיעורי התמותה הכי גבוהים הן השנה שבה אתה נולד, והשנה שבה אתה פורש מהעבודה לגמלאות - ומאבד את אחד ממקורות השייכות וההגדרה העצמית הכי משמעותיים שלך".
במחקר תאומים רחב-היקף שנערך בדנמרק, נמצא כי למאפיינים גנטיים השפעה של רק כ-10% על תוחלת החיים. השאר נקבע על-ידי אורח חיים. אחד מהאלמנטים החזקים שאפיינו את כל האזורים הכחולים הוא תחושת שייכות בלתי מוטלת בספק. "האנשים האלה שייכים לקבוצה הנכונה בשבילם. או שהיה להם המזל להיוולד אליה, או שהם הקיפו את עצמם באנשים הנכונים - אנשים שהם מרגישים נוח במחיצתם, שמקיימים חיי קהילה ואורח חיים בריא. בנוסף, בכל הקהילות הללו לא מאדירים את הנעורים, אלא נותנים כבוד אמיתי לקשישים, גורמים להם להרגיש שיש להם מקום אמיתי בקהילה", אומר בואטנר.
"דוגמה אחרת, הפוכה, היא מחקרים המראים שלאדם שחבריו הטובים סובלים מעודף משקל, סיכון מוגבר לעלות משמעותית במשקלו, ולפתח הרגלי אכילה פחות בריאים. לדיאטות ותוכניות התעמלות יש השפעה מאוד מוגבלת. האלמנט המשמעותי שיכול להשפיע לטווח ארוך הוא האנשים שבהם אתה מקיף את עצמך".
צופן חברתי
"הקבוצה הקטנה היא היחידה שמאפשרת תחושה של אינטימיות ושייכות, ומאפשרת הנעה של שינויים", מצא הסוציולוג פיטר בלוק, החוקר דפוסי שייכות בארגונים. "במקומות עבודה, אינטימיות נוצרת בקבוצות של 3-12 אנשים. השיחה האינטימית היא שהופכת תהליך עסקי-מקצועי לאישי עבור חברי הקבוצה. כל ישיבה מרובת משתתפים צריכה להשתמש בחלוקה לתת-קבוצות, כדי ליצור חיבור של האנשים לנושא הישיבה, ולאפשר הנעת תהליכים".
"שייכות זה כמו אוכל. ברגע שיש לנו מספיק, אנחנו מפסיקים לחפש עוד", אומר פרופ' ג'יאוף מקדונלד מהמחלקה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת טורונטו בראיון טלפוני ל"ליידי גלובס". "באופן טבעי, אנשים ממש אוהבים קבוצות קטנות. לרוב האנשים יש 3-5 קשרים חברתיים קרובים, ואין להם מוטיבציה ליצור קשרים חדשים וחזקים. אבל הצורך בשייכות לובש צורות שונות: יש לנו צורך להשתייך גם לקבוצה גדולה יותר. צריך ליצור הזדמנויות לתקשר בקבוצות קטנות, זו בהחלט הקרקע הכי פורייה לעבודה ולתקשורת בינאישית, אבל צריך גם לתת את ההרגשה שהתוצר של הקבוצה הקטנה יגיע לדרגים הגבוהים יותר בגוף הגדול שאליו אתה שייך".
לדבריו, "הצורך בשייכות הוא אחד מהמניעים הכי משמעותיים להתנהגות האנושית, ובין האלמנטים המשפיעים ביותר בתהליך קבלת החלטות, אבל עדיין אין בסיס נתונים שמראה את ההשפעות של המניע הזה. עד לאמצע שנות ה-90 אף אחד לא חקר את הנושא".
"אנשים שלא מרגישים עצמם שייכים, או שתחושת השייכות שלהם מאוימת, לרוב יהיו מודעים לזה ויתעסקו בזה. אנשים שתחושת השייכות החברתית שלהם מעורערת, יתעניינו במיוחד בקשרים חברתיים של אנשים אחרים. אלה האנשים שיבלו את הזמן בהתבוננות על פרופילים של אחרים בפייסבוק - מה האנשים האחרים, שנראים שייכים, עושים נכון? לאן הם הולכים? עם מי הם מבלים? ומהצד השני - מה אני עושה לא נכון? ללמידה מהאחר יש פוטנציאל בריא, אבל גם פוטנציאל לכניסה ל'לופים מנטליים' של חשיבה אובססיבית, שזה מאוד לא בריא. זאת שאלה של כמה בר השגה עבורך מה שאנשים אחרים עושים".
- איך אדם יודע שהוא שייך?
"יש פה שתי שאלות נפרדות. השאלה הראשונה היא איך תדע שאנשים מקבלים אותך. התשובה לשאלה הזאת היא די פשוטה, וטמונה בעיקר בהתנהגויות לא מילוליות של האנשים שסובבים אותך. כמות הזמן שהם רוצים לבלות איתך, מידת תשומת הלב החיובית שהם מעניקים לך, עד כמה הם מזהים את הצרכים שלך ומוכנים להתאים את עצמם אליך, שזה העניין המרכזי במערכות יחסים בכלליות.
"השאלה הקשה יותר היא האם אתה שייך לקבוצה הנכונה עבורך. האם אתה מרגיש שבקבוצה שאתה רואה עצמך שייך אליה, אתה יכול להתנהג בצורה הכי טבעית ואותנטית לך, לא להיות בשליטה ובבקרה מתמדת ולנסות להתנהג בצורה מסוימת, אלא פשוט להיות עצמך. לפי תיאוריית ההגדרה העצמית, מה שאנחנו מחפשים זה תחושת שייכות מחד, ותחושת אוטונומיה מאידך. שייכות מהסוג הנכון היא זאת שגם משמרת את תחושת האוטונומיה שלנו. מערכות היחסים העמוקות והטובות ביותר הן אלו שיתנו לנו תחושת שייכות וגם יעצימו את תחושת העצמי שלנו".
** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי.