- "השלט נשאר בחוץ", אומר השומר בכניסה.
- "אבל זה שלט קטן...", מפצירה עובדת שופרסל.
- "אסור להכניס שלטים".
השלט "נוחי דנקנר בעלים - כבוד לעובדים" נזרק הצדה. אני מבררת איפה המשפט.
- "דיון, אומר השומר, קומה 4, אבל אין סיכוי להיכנס. כל העולם ואחותו שם".
אני מגיעה ורואה את כל עולם ואחותו. נראה שהם הביאו את שאר המשפחה. הם צובאים על הפתח וכמה מאבטחים ומחסומי ברזל עוצרים אותם.
- "אין יותר כניסה", אומר אחד מהם. "המקום מלא". אני יודעת לטפל בדורמנים שלא מכניסים אותי. "מסיבה פרטית?", אני מנסה לברר. "גדי עובד היום? תקרא לגדי, הוא יכניס אותי". זה מזכיר מאוד את הכניסה לגלינה בנמל תל אביב, בעיקר כשקרן מרציאנו מגיחה מאחורי וממרפקת אותי קלות. במציאות היא ממש לוהטת.
- "ערוץ 2!", היא מסננת. המאבטח מתלבט ומסמן לה להיכנס. נדמה לי שהיא קורצת לו. מתן חודורוב עומד שם ונראה מבולבל.
- "ערוץ 10?", הוא מנסה ובינתיים זוכה להתעלמות. אני מנסה שוב: "מחכים לי בפנים, לאירוע של מיכל. אולי רשום לך דנה. או מיכל או דנה. או ליאת. תבדוק ברשימה".
גם אריאלה סיסון, יו"ר וועד עובדי שופרסל, רוצה להיכנס, אבל המאבטח כבר נעלם, בטח הלך לחפש את גדי שיכניס אותי. היא באה לתמוך בנוחי, בזמן שהעובדים מפגינים למענו בחוץ. "רק חסר לנו ששופרסל ייפול בידי קרנות זרות שאין להן מושג בעובדים". היא צודקת. קרנות זרות עלולות לעשות דברים חמורים, כמו להעלות את שכר המינימום ולהגן לעובדים על הפנסיות.
המאבטח חוזר עם רשימה ושואל "מי זה מתן? מתן חודורוב?". מתן חודורוב צועק "כאן! כאן!", ומתחיל לפלס את דרכו בתור. אני מחזיקה אותו כמו רכבת חתונות וצועקת "מתן חודורוב, שניים! טוו טוו".
טעון פיתוח
בפנים מתברר מיד ההבדל העצום בין אולם בית משפט לבין מועדון - בבית המשפט אני נחשבת סחורה ממש חמה. מיד ניצלתי את היתרון היחסי ונדחפתי קדימה כדי לשמוע על מה מתווכחים ואולי לתרום למתדיינים מעט מניסיוני המשפטי העשיר (צפיתי בכל העונות של "אלי מקביל", חוץ מהשלישית). האולם התפקע מעורכי דין חמורי סבר שעסקו בשאלה - האם חברת אי.די.בי פיתוח היא חדלת פירעון, וצריך לכפות עליה הסדר חוב, כלומר לפרק אותה לגורמים ולשלם את מה שהיא חייבת לנושים, מה שיגרום לנוחי דנקנר לאבד את השליטה עליה. אני חייבת להודות שב"אלי מקביל" לא עסקו בסוגיות כאלה.
עו"ד צורי לביא, מהסוללה של דנקנר, טוען בפאתוס שהחברה סולבנטית, שזה אומר שהיא יכולה לפרוע את חובותיה בעצמה ולא צריכה שום הסדר כפוי. הוא בא בטענות למחזיקי האג"ח שיזמו את המהלך.
- "הם רוכבים לי על הגב, נותנים לי סטירות ושואלים למה אני לא רץ. למה שלא יתנו לי שקט? שיחכו עד אוקטובר, מה כבר יקרה? ניקח את המניות של כלל ביטוח ונפזר אותן בהליקופטר?".
רק אז אני רואה את נוחי דנקנר. הוא מציץ על הנעשה ממושב רחוק מאחור ונראה סובל כמי שאשתו סחבה אותו לקולנוע לב לצפות בסרט איראני רגיש.
בינתיים עולה לדבר עו"ד פיני רובין, שמייצג את בנק הפועלים ומציג את עצמו כ"נושה לא קטן". הקהל מגחך. הוא מסביר שהבנק מאמין בחברה ומתנדב להציע מתווה משלו. "לא קרה שלא פרסנו חוב לחייב", הוא אומר לקול צחוקו הרם של הקהל. לא יפה, לי דווקא פרסו פעם חוב בבנק הפועלים. זה היה חוב קטן והם הסכימו לפרוס לי אותו על פני כמה חובות גדולים יותר.
עו"ד רם כספי אחריו, גם הוא מצדו של דנקנר, פותח בחנופה ואומר שאם נחבר את שעות עריכת הדין באולם נגיע לניסיון כולל של 10,000 שנה. לך לבד יש 9,000, מישהו צועק לו.
הטוען הבא הוא עו"ד חגי אולמן, שבית המשפט מינה לאחרונה להשקיף על חברת אי.די.בי פיתוח. הוא מצייר תמונה עגומה. "ראיתי משטר תאגידי פגום, דירקטורים חופפים, ניהול ריכוזי שיוצר קושי כאשר ישנם ניגודי עניינים".
קארמה איז א ביץ'
המילה "סולבנטי" ממשיכה להיזרק לחלל, וככל שעובר הזמן נוחי נראה סולבנטי פחות ופחות. קשה שלא לרחם עליו. כשבארזים נופלת השלהבת הלהבות תמיד יותר מרשימות וכולם באים להסתכל. ברור שההתנהלות שלו פגעה ברבים וגם בי בעקיפין, ועדיין אני חשה בעיקר חמלה. אבל ככה הרגשתי גם כשתלו את סדאם חוסיין.
"זה הכל כי הוא חולה שליטה", אומר לי עורך דין צעיר שמבחין במבטי. "במקום להזרים כסף הוא קנה עוד ועוד מניות של עצמו. עכשיו הקארמה מלמדת אותו לקח". "כן כן", אני אומרת לו. "אני תפוסה". הוא מתאכזב והולך לכיוון הקלדנית.
לסיום, עו"ד אוהד אלוני, דון קישוט מטעם עצמו שמייצג את בעלי האג"ח הפרטיים, לוקח את זכות הדיבור. באולם מתייחסים אליו כסוג של אתנחתא קומית, אך הוא מלא להט. גם כשהשופט שואל "אדוני מתכוון לגנוב את כל הזמן?", הוא לא מתבלבל ועונה "צריך לדאוג להשיב לציבור את המקסימום!". אותי הוא קנה.
ההחלטה על עתיד החברה נדחתה לפרק הבא, אז ייתן השופט לדנקנר ארכה עד אוגוסט למכור את כלל ביטוח ולהגיע בעצמו למתווה מול הנושים. בסיום הדיון יש תחושה זהה לתחילתו. כאילו כלום לא קרה. שוב דחייה, שוב תינתן ארכה. ביציאה אני מגישה את היד למאבטח בשביל החותמת. הוא לא מבין מה אני רוצה. ב"אלי מקביל" לפחות היה סוף ברור לכל פרק. לא נורא, אני בחורה סולבנטית, אחכה לראות איך זה נגמר.
