נדיר שספר שטחי כל-כך יהיה מרתק כל-כך, ולמרות מגבלותיה וחד-ממדיותה, הביוגרפיה החדשה על לאונרד כהן בהחלט מתגמלת. המחברת סילבי סימונס השקיעה בשלל ראיונות ובעבודת מחקר מקיפה, ופורסת את תולדות משפחת כהן ואת 78 שנות חייו כך שהעיניים הקוראות מוצפות בפרטים ובאשליה כאילו אין דבר בחיי הגיבור שנסתר מהן. אבל גודש המידע אינו מחפה או מפצה על כל הנעדר שמעבר ללקטנות היסודית של המחברת. אחד המשפטים היחסית מאוחרים ולחלוטין מופלאים של כהן, מתוך "המנון", אומר ש"בכל דבר יש סדק, כך האור מצליח לחדור". אלו התבוננות והבעה מופלאות שנקשרות לעניין של כהן בקבלה ובכלים השבורים, והמשפט הוא דוגמה אחת מיני מאות לסיבות מדוע כהן הפך באוזני מיליונים לאדם שחייו שווים מעקב. אלא שסימונס, למרות שהיא לכאורה נוגעת בצדדים המתייסרים והמלנכוליים שלו, כנראה משוללת כלים לנסות ולהאיר מעט מהמעמקים והאפלה של כהן האדם הכותב.
עבדות או מקלט
"החיים של" מאפשר בנדיבות מציצנות אל יחסי כהן עם אהובותיו שמרביתן מרואיינות כאן, ואל הרגלי העישון ובליעת הסמים שלו. ואל חייו החברתיים, ואל התנהלותו הפיננסית החל מימיו כבן למשפחה אמידה ומשכילה, דרך שנות עיצובו כמשורר ואז מוזיקאי מתחיל ותפרן, עבור באופן שבו מנהלת עסקיו ומאהבתו לשעבר גנבה ורוששה אותו, ועד למסעי ההופעות מהשנים האחרונות, שהיו הרווחיים שידע והרחיבו את קהל מאמיניו. בציטוט נפלא שהעניק לפול זולו לפני 21 שנה, כשנשאל האם חש ששיריו אכן שרדו במבחן הזמן והפכו לנצחיים, כהן ענה: "לפעמים עולה בי תחושה שאני מחבב, שאומרת ששיריי מגלים כושר שרידות כשל מכוניות וולוו". להבדיל, הראיונות של סימונס עצמה עם כהן נעדרים פנינים אירוניות, צנועות ומושחזות שכאלו. באותה השיחה עם זולו, בהקשר ל"מגדל השיר" המזהיר, כשנשאל האם המגדל מסמל עבורו מקום של עבדות או של מקלט, כהן ענה: "מגדל השיר הוא כנראה שילוב בין מפעל ובין בורדל". זהו כהן המרואיין במיטבו, מתוך הספר Songwriters on song writing, שבו זולו ניהל שיחות מופלאות עם אמנים כבוב דילן ופול סיימון וניל יאנג ופרנק זאפא ובריאן ווילסון וברט באכארך ואחרים.
השיחות שם מדגימות מה ניתן ללמוד מאמני רוק בכירים כשהם משוחררים מכבלי הטיפשות, הרדידות והבידור של כלי תקשורת ההמונים. ולהבדיל, אצל סימונס הבורדל מטופל טוב יותר מהמפעל. להגנתה, רק קומץ ביוגרפים של אמני רוק הצליחו גם בחשיפת הסדקים שיגלו את האופן שבו האור היצירתי של גיבוריהם בוקע מאפלת נפשם ושב, מוגבר וזוהר, לקרון אל העולם.
ויקטור בוקריס, לדוגמה, בביוגרפיות שלו על לו ריד ועל קית' ריצ'ארדס, גם גלל חיים מרתקים ועתירי דרמות, וגם גילה לא מעט על תהליכי העבודה, היצירה, ההשראה, ההפנמה והעיבוד של אמנותם. בארי מיילס, שמוזכר אצל סימונס כדמות מפתח בלונדון האמנותית של שנות ה-60, עשה אותו הדבר לידידו פול מקרטני. ג'ון דנזמור, המתופף של "הדלתות", כתב נהדר וחדר הכי קרוב שנקרא עד כה לנפשו של סולנו המנוח ג'ים מוריסון.
אצל סימונס מתקבלות אינספור תשובות לשאלות עם מי וכיצד בילה כהן את ימיו ולילותיו, אבל אין ולו תובנה או גילוי או אמירה מעניינים וחדשים על תהליכי התרכבות יצירותיו. אין כמעט דבר שיפשיט, יערטל ויתאר את יופיו, נשגבותו ומורכבותו של כהן האמן. ובכל זאת, בהתחשב בצמצומו של מדף הספרים על מוזיקה פופולרית בעברית, הוצאת כנרת זמורה ביתן והמתרגם אהוד תגרי ראויים לשבח על מלאכת ההתקנה המהירה של הספר לעברית. חבל רק, אגב תרגום, שבאופן עקבי טושטשו ההבדלים בין שתי המשמעויות השונות שיש למילה tracks בתעשיית ההקלטות. לפעמים היא מציינת רצועות באלבום, אבל לרוב משמעותה בספר הזה דווקא "ערוצי הקלטה" שמתורגמים אף הם בטעות כ"רצועות". תקלה שהלוואי ותזכה לתיקון במהדורות הבאות, ושדווקא מאיירת יפה את בעיית סימונס המקורית: היא סוקרת היטב את מה שנמצא בצד החיצוני והסופי של היצירה, כמו הרצועות הסופיות, ועיוורת כמעט לחלוטין למה שקדם לתהליכים, לחיפושים ובעיקר לקסם שנכנסו לערוצי ההקלטות טרם הפיכתם לרצועות סופיות. וזה הקסם הכהני, שבזכותו, ולמרות השטחיות, חבל לוותר על השחייה הזו בחייו, גם אם היא מוגבלת רק למים הרדודים.