יום אחד החליט עמית נויפלד להציב לעצמו אתגר: מספר החפצים בביתו לא יעלה על 100. זוהי משימה לא פשוטה עבור מי שמגדיר את עצמו כאספן - אחד שבביתו אפשר היה למצוא אוסף אופני וינטאג', זוג פסלים בגודל טבעי של האחים בלוז, וחפצים אחרים, אפילו יקרי ערך, שרכש עם השנים בשווקים. אבל המינימליזם שנויפלד החליט לאמץ גבר על חדוות הרכוש. ולא סתם החליט לאמץ: מדובר באחד הרעיונות הבסיסיים שעומדים מאחורי "תנועת ההאטה", שנויפלד הוא מנציגיה הבולטים בארץ ומייסד האתר שלה.
- יש לי שאלה אחת אליך: למה?
הוא מחייך: "זה כיף. גם אם אני חוזר עצבני אחרי יום של 40 מעלות ו-70% אחוזי לחות אני נכנס הביתה ומחייך. הכול כל-כך נקי ונעים. בלגן חזותי הופך גם לבלגן נפשי, כל אחד מהחפצים שיש לנו דורש תשומת לב, וברגע שנפטרים מהם משתחררים. זו הקלה אדירה. קלישאות כמו מרבה נכסים מרבה דאגות הופכות פתאום לאמיתות".
- אבל זה לא הופך את הבית לקר ולמנוכר?
"בכלל לא. להפך. אפשר להכניס המון אופי במעט מאוד פריטים. אורחים אקראיים נהנים בסלון המינימליסטי שלי, שהפך למגניב לגמרי לאירוח".
נויפלד, שעובד בתחום הביטוח וכותב בעיתונות ומרצה בנושא תנועת ההאטה, הגיע למסקנה שדרוש לו שינוי בעקבות שיפוץ הבניין שבו הוא מתגורר במסגרת תמ"א 38: "במשך שנתיים וחצי גרתי במחצבה, ואם לא הייתי מנקה את הבית, הייתי שוקע באבק לבן. זה עוד יותר סיוט כשהבית עמוס חפצים כבדים שקשה להזיז, לנקות ולשטוף. הגיע שלב שבו החלטתי פשוט למסור אותם. מעבר לעובדה ששימחתי חברים ואנשים שעברו ליד הספסל שמתחת לבית, אני הרגשתי תחושת אושר והקלה".
אקדמאים אולי ישמחו לנתח את הרעיון הפשוט להפליא של נויפלד. רק על קצה המזלג: אפשר להגיד שהוא מגשים את מה שהסופר זורז' פרק יצא נגדו בספרו "הדברים", העוסק בזוג שמבקש להקנות לעצמו זהות ושורשים באמצעות צבירה של רכוש וחפצים; אפשר גם להגיד שנויפלד מגשים את גישתה של האנתרופולוגית מרי דגלס, שהסבירה בספרה "טוהר וסכנה" כי ההגדרה של לכלוך היא חפץ שאינו נמצא במקומו; או אפילו להקצין ולומר שיש בהתנהגות זו מעין גרסה של "הפילוסופיה של הדלות" של פייר ז'וזף פרודון.
אפשר להגיד את כל אלה, ולחטוא בהפשטה אקדמית משוועת, אבל לא צריך: העיקרון של תנועת ההאטה עצמה, ושל רעיון המינימליזם שלה, הוא פשטות. ובפשטות הזו צריך להתייחס אליה.
שורשיה של תנועת ההאטה הם באיטליה של שנות ה-80. העיקרון בהתחלה התמקד ב"מזון איטי", כקונטרה למגמת הפאסט-פוד שהחלה לשטוף את המערב. המחאה של אנשי התנועה, כיאה לאלה הדוגלים בהאטה, הייתה סולידית ונוחה: כמה שפים גרגרנים זרקו לחמניות על סניף של מקדונלדס. אלא שבעשורים שחלפו מאז, הפכה המחאה הזו לתנועה גלובלית שמציעה לאנשים להאט את קצב חייהם, בפעולות יומיומיות.
הרעיונות מגוונים ונעים על ספקטרום רחב: לעשות מנוי לספרייה, ללכת יותר ברגל, להעדיף עסקים קטנים, להפסיק לקנות שטויות, לשתף ולהשתתף במוצרי חשמל, ברכב או בשירותי שמרטפות, לנמנם, לא לראות טלוויזיה, לשטוף את הכלים מיד בסיום הארוחה וכן הלאה.
"המחאה החברתית, יוקר המחיה והריכוזיות במשק גורמים לאנשים להפנות את המבט גם פנימה ולא רק החוצה", מנתח נויפלד את המגמה. "זאת, כמובן, לצד החובה האזרחית, שלא לומר המוסרית, לצאת להפגין. אבל לצד האשמת כל העולם ואשתו בצרות שלנו, אנחנו מתחילים לגלות שאנחנו יכולים להסתדר עם הרבה פחות ועדיין ליהנות מהחיים. לא חייבים לצאת לבר ולפוצץ 250 שקל על דרינקים. אפשר גם לשבת עם חברים וגזייה בגן העצמאות ולהשקיף על הים".
- הכול טוב ויפה, אבל למה לתקוף גם את הטכנולוגיה? הרי בסופו של דבר, זו הדרך הטובה ביותר להעביר את המסרים שלכם הלאה.
"זה נכון, אבל מצד שני, חגיגת הטכנולוגיה גורמת להפרעת קשב ולהתמכרות, ואלו שתי תופעות שנותנות דחיפה משמעותית לרוח התנועה בתקופה הנוכחית בישראל".
אפילו ליאור פרנקל, 34, איש אפליקציות למובייל וסטארט-אפיסט, הרגיש שהוא מתעייף כבר מלהיות עבד לטכנולוגיה. "יש לי סמארטפון רק שנה וחצי", מפתיע מי שמתפרנס מהתחום 12 שנים, "כולם אמרו לי 'אתה מפתח אפליקציות, איך יכול להיות שאתה מסתובב עם טלפון כל-כך ישן?'. עניתי שאני מפחד להתמכר".
- אבל בסוף קנית סמארטפון.
"נכון, וזה כבר משפיע. לפני שנתיים לימדתי את עצמי תכנות לבד. ישבתי שעות על גבי שעות ולמדתי. היום אין סיכוי שהייתי מצליח לעשות את זה. כל היום יש לי הסחות דעת מהסמארטפון. זה באמת מכשיר מדהים וכל הקריירה שלי בנויה עליו. אני לא נגדו בשום צורה, הוא עושה אותנו חכמים ומעודכנים. אבל כמו במהפכה התעשייתית, שרק אחרי כמה עשורים הבינו שהיא מובילה גם לזיהום אוויר ולהעסקת ילדים, גם במהפכה הטכנולוגית אנחנו מתחילים להבין שנסחפנו ויש חסרונות".
כשהסטארט אפ של פרנקל נסגר לפני שלושה חודשים, זו הייתה מבחינתו נקודת פתיחה בדרך לשינוי הגדול: "התחלתי לאסוף ציטוטים של חברים שמספרים על ההתמכרות. ידידה טבעונית, למשל, סיפרה שהייתה ביוון ושהסוללה של הנייד שלה עמדה להיגמר. היא הייתה מוכנה לשבת חצי שעה בדוכן שווארמה ולסבול את הריח ואת המראה רק כי שם הסכימו להטעין אותו. ידידה אחרת סיפרה שלפעמים, תוך כדי שהיא מדברת בטלפון, היא גם מחפשת אותו. אני גם שומע מהרבה בחורות שהן לא יכולות לסבול את זה שהחבר תמיד יושב עם סמארטפון בסלון ומביא את זה גם למיטה".
השלב הבא היה פתיחת המיזם undigitize.me. רעיון פשוט למדי: בוחרים נקודת זמן שבה רוצים להיות לא-זמינים, וכדי לסמן אותה הופכים את המכשיר כשפניו מטה (בכל זאת, לכבות את הנייד זה באמת כבר יותר מדי). לשם כך ביקש פרנקל לשלוח אליו צילומים של פעולות יומיומיות שבהן הטלפון מונח הפוך. בעזרת חברים נבחרו הסלוגן Phone Faced Down והקמפיין יצא לדרך.
"שמתי בהתחלה שלוש תמונות של הקמפיין בפייסבוק ותוך זמן קצר קיבלתי כל יום למייל עשרות תמונות של אנשים שרוצים להשתתף. תוך שבועיים גם התקשורת התעניינה. יש גם התעניינות בחו"ל וקיבלנו תמונות מטוקיו, מסינגפור, מניו יורק ומהמבורג".
תמונה מתאימה לקמפיין של פרנקל יכולים לשלוח גם אנשי העמותה לקידום תרבות השנ"צ בישראל. סביר להניח שכאשר הם מתכננים בקפידה את שנת הצהריים הנכספת, הם דואגים להשקיט את הנייד, או לפחות להפוך אותו. בעצם, בכלל לא בטוח שזה קורה, כי מי בימינו יוצא לסיאסטה באמצע יום העבודה.
מאחר ששלושת יוזמי הקבוצה עובדים בתחום התקשורת והפרסום, הם מעדיפים להישאר מאחורי הקלעים. בטון מתחכם ומחויך, ברנז'אי במידה רבה, בחרו השלושה להשקיע מאמצים באומת הפייסבוק בהפצת משנתם המנומנמת. זאת, לאחר שבשנים האחרונות החלו להופיע בתקשורת העולמית מחקרים המצביעים על הקשר שבין שנת צהריים של העובד ובין תפוקה גבוהה ואיכות חיים משופרת.
- זה רק צחוקים או שיש גם רעיון אמיתי?
"בעמוד שפתחנו יש פן הומוריסטי ניכר, כי בכל זאת צריך לייקים", עונה אבי, אחד היוזמים, "אבל המהות אמיתית. בימים אלה אנחנו מנסחים פנייה לאקדמיה ללשון להוריד את הגרשיים מהשנ"צ, כי זאת מילה מובנית בשפה. בהמשך אנחנו רוצים לקדם ימי עיון ואולי אפילו להגיע לחקיקה".
- למה אתם לא רוצים להיחשף?
"תראי, בימינו, השנצ (כמחווה ליוזמי העמותה ויתרנו על הגרשיים - צ' ק') הוא אקט כמעט חתרני, ערעור על הסדר הקיים. יש משהו בתפיסה התרבותית ששנצ מתקשר לעצלות ושאם העובד אוהב שנצים, אז הוא לא עובד יעיל".
מי שבוודאי מוצא את הזמן לשנת צהריים נינוחה, בלי מעסיק על הראש ולחצים של תפוקה, עמידה ביעדים או כסף, הוא ארנון שומר, 32, שעזב את דירתו לפני שנה ויצא מאז למסע על אופניים, מתוך רצון "לבדוק אלטרנטיבות אחרות מעבר לעבודה כל היום רק בשביל להחזיק דירה". מה שהחל כנדידה על אופניים ברחבי גוש דן, כשהוא ישן פעם בדירה של ההורים ופעם אצל בני משפחה או חברים, הפך לפני כחודש למסע של קהילה בת שישה אנשים, שעלו על אופניים ופשוט החלו לדווש. ביניהם אשת היי-טק לשעבר, שלומדת לרכוב תוך כדי תנועה, לקטית (צורכת רק מזון שנלקט מהטבע), שניזונה בעיקר מפירות, אנשי רוח וניו אייג', ו-וורקוהוליק לשעבר, שבחר בדרך חיים מינימליסטית.
חודש אל תוך המסע, שהחל בחוות אדממה בנגב, השישה כבר הספיקו לבקר בשתי חוות נוספות. כעת פניהם צפונה. על המזון, תיקוני האופניים וחשבון הטלפונים והלפטופים שהם מטעינים תוך שימוש בפאנל סולרי, הם משלמים באמצעות עבודה בחוות או תוך עבודות זמניות: "סך הכול כמה מאות שקלים בחודש ולא יותר", מדווח שומר.
- עם יד על הלב, מה בדיוק אתה מנסה להוכיח?
"אנחנו בוחרים לא לרצות שום דבר, לא רכוש ולא אדמה. במקום לחפש אדמה, אנחנו מחפשים לעזור לאנשים לטפח את האדמה שלהם ולגלות שאפשר לחיות בתנועה".
- לא מדגדג לך, אפילו קצת, לקנות דירה?
"אני חושב שמחירי הנדל"ן יצאו מפרופורציות ולא הגיוני שבן אדם שרוצה לחיות במקום מסוים ישתעבד למקום הזה, כשלמעשה אפשר לבנות בית כמעט בחינם, כמו בית מבוץ או בשיטות אחרות".
- אתה חושב שזה ידבר למשפחה ממוצעת?
הוא מחייך: "תראי, אני מודע לכך שצורת החיים הזאת היא לא לכל אחד, וכמובן שאני לא מצפה שאנשים יעברו לחיות על אופניים; אבל אני כן מאמין שההיצמדות לביטחון כלכלי שהוא לא אמיתי, אם זה פנסיה או חסכונות בבנק, היא חסרת ערך. אם נשחרר, נצליח לשנות המון דברים בלי לחכות שהממשלה או שמישהו אחר יעשה בשבילנו. לא צריך להגיד 'דפקתם אותנו ורימיתם אותנו', כי בסופו של דבר השלטון הוא שיקוף שלנו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לשנות את עצמנו. פה הכוח".
- זה מה שנשאר מהזעם של המחאה החברתית?
"לדעתי, זאת האבולוציה. המחאה הייתה כמו תובנה של מתבגר שיצא בכעס ושאל למה עשו לי ולמה זה ככה. עכשיו אנחנו בוגרים ומבינים שאין הורים או ממשלה להאשים. אני אדון לחיי ואני צריך ללמוד איך אני יוצר את החיים שאני רוצה".
תנועת ההאטה בישראל כבר פצחה בקמפיין נגד תרבות רשתות הקניות והעדפה של העסקים הקטנים תחת השם "רק לא רשת", תוך שהם מפנים זרקור על עסקים קטנים ברחבי הארץ. גם תמי אביחיל, 27, פעילת העסק החברתי-האקולוגי "עץבעיר", תומכת ברעיון וכבר למעלה משנה היא "לא נכנסת למקומות עם אורות ניאון ומזגנים" כשהיא יוצאת לקניות.
בקהילה שהקימה ברשת, "יוצאים מהסופר", שבה חברים למעלה מ-2,200 איש, מוצעות חלופות לביקור השבועי בסופר הגדול, אם בהכנת המצרכים בבית או בקנייה ישירות ממגדלים או מיבואנים. ברשימת הדברים שישמחו את אביחיל כשהיא מבואסת, היא משתפת, מתנוסס הביקור בשוק. אבל גם שם היא כבר לא שבעת רצון: "הם לא יודעים מאיפה הסחורה שלהם מגיעה. אם תשאלי אותם מאיפה הירקות, הם יענו 'מהמושבים'. מדהים", הוא אומרת בגיחוך, "כמה דברים מגיעים ממושבים".
הכתבה המלאה - במגזין G
