הראיון הראשון שנתנה לאורה ריבלין לעיתון היה כל-כך טראומטי בשבילה, שעשר שנים סירבה לדבר עם התקשורת. למרות השנים שחלפו מאז, הצלקת ההיא לא הגלידה וכל פנייה של עיתונאי אליה גורמת לה לדמם. ממש כך. כשביקשתי לקבוע פגישה, היא הסבירה שעדיף לה לכתוב לי, כי הדיבור פנים אל פנים יוצא לה לא טוב. ניסינו להתכתב במיילים וזה לא עבד. בסופו של דבר, כשנפגשנו, היא ניסתה להבהיר את החרדה הזו. "זה לא שאני לא רהוטה, אבל המפגש עם עיתונאי קשה לי. כשאני כותבת, אני עושה את הניסוח שלי וכשאת כותבת, הניסוח הוא שלך וזה כואב לי. אני קפדנית לניסוח, למילה - זה לא דבר ברור מאליו בשבילי ולכן אני מרגישה נוח יותר עם הכתיבה".
- כמה שנים את כותבת?
"ארבעים שנה, יום יום. יש בזה משמעות של קיום, חלומות, ובין החלומות. כמו שקראתי ידיעה בעיתון על אישה בת 95 שמסרבת לצאת מהכלא, כי היא לא בטוחה שאם תצא לחופשי היא לא תבצע רצח נוסף. העולם לא מתאים לה. בהתחלה זה היה כתוב במחברות, ועכשיו במחשב, כי אני נורא מהירה. אבא רצה שיהיה לי מקצוע ושלח אותי לקורס קלדניות ואני אסירת תודה, כי המקלדת היא כלי נגינה בשבילי".
- יצא לך לעבוד בקלדנות?
"איך שהתגייסתי שמעו שאני יודעת להדפיס, אז עשו אותי מדריכה בקורס כתבניות. בנוסף לקורס הייתי צריכה להצעיד אותן שמאל-ימין".
- שזה ממש לא את. הקמת פעם דיסקוטק, וגם זה לא ממש מתחבר לי אלייך.
"אחי (שיה יריב, היום בעלי גלריה גורדון בתל אביב, ל' ר') בא עם הרעיון ואני הצטרפתי אליו. זה היה בשנות ה-60, דיסקוטק בבוגרשוב פינת הירקון. הייתי בליינית, כל ערב היינו הולכים לדיסקוטק".
- התעסקת בכספים?
"אחי עשה את זה. היום אני עושה הכול בעצם. אני סוגרת חוזים עם הסוכן שלי, אבל מאוד מעורה בכספים. בניתי שני בתים, אז אני מאוד מעורה בתקציב. גם בעניין של הפקה. חייתי עם שני מנהלי תיאטראות (בעלה גדליה בסר ובעלה לשעבר עודד קוטלר, ל' ר'), אבל אני אוהבת להיות בצד השני".
- חשבת פעם לנהל?
"לא מעניין אותי. פעם העבודה במקצוע הייתה מחויבת ייסורים, סוג של התאבדות בזמן החזרות, והיום היא נעשית משמחה של לגלות דברים תוך כדי שותפות עם אחרים. התמזל מזלי שבתחילת הדרך הייתי ב"בימת השחקנים", אנסמבל אמיתי. אני אוהבת את הקהל, אבל לוקחת סיכון בחומרים שלא ברור מאליו אם יפנו לקהל גדול. אני יודעת את זה מראש ועושה בחירות שהן לא קונצנזוס".
- בחירות שעולות לך בפרנסה.
"מראש אתה לא בוחר במקצוע הזה כדי שיהווה פרנסה טובה. אתה לא בוחר. זה נבחר בשבילך".
- ובכל זאת, יש לבחירות משקל.
"באספקט של לקבל את התמורה ההולמת לעבודה שלי. הרבה דברים אני עושה בתמורה קטנה או בלי תמורה בכלל".
- למה את פרילנסרית?
"יצא כך כבר שנים. עבודה בתיאטרון היא תמיד עבודה בצוות, אבל יש לי איזשהו צורך בפרטיות, בהתכנסות בעצמי, בניגוד לחשיפה שבתוך העשייה, והשתייכות לתיאטרון אחד, עם כל ההיבטים, יכולה קצת לאיים עליה".
- אולי החוזה וההתקשרות למקום אחד מפריעים?
"אף תיאטרון לא הציע לי חוזה ואני שמחה על כך. את יודעת, כולנו בנויים מפרדוקסים וניגודים וחששות. וככה אני וחששותיי נסגרים בבית ואני מנווטת הלאה, ולא בא לי להעמיס את זה על אחרים. בטח לא על מנהלים. ובסך הכול קרה בשנים האחרונות שזכיתי בתפקידים כל-כך נהדרים. אבל אני בן-אדם עם חרדות וזקוקה כל הזמן לאישור".
- את, לאורה ריבלין, צריכה אישור?
"העבודה שלנו בת-חלוף. אתה נמדד על-פי מה שעשית בפעם האחרונה. ונניח שעשית משהו שהוא פחות טוב, שזה לגיטימי, אז אתה מרגיש שקוף. בתיאטרון אין תיעוד. זה כל היופי. כל ערב הוא שונה. אני רוצה לחתום שאני לא מוכנה שיראו שום קטעי תיאטרון בהשתתפותי לעולם. תיאטרון מצולם בצורה איומה".
- אגב איומה, בואי נדבר על סגירת אנסמבל הרצליה, שאת נמנית עם מייסדיו.
"אם תבדקי תראי שהגירעון היה אפסי, ובעיקר כשהוחלט במשותף עם העירייה חודשים ספורים קודם על תוכנית הבראה. העירייה לא אמורה להבין בתיאטרון, אבל הם התיימרו שכן. בבורות וחובבנות יש הרבה אלימות. זה משהו שנצרב בי, בנו, קשות. שמונה השנים האחרונות שלא עבדתי שם עד 'לילה טוב, אימא' היו שנים של הקלה גדולה, ואפילו היה לי קשה להחליט לחזור לשחק שם. לא היה בי צער שהתיאטרון נסגר. היה בי בעיקר כעס גדול על כל ההתנהלות. שלא לדבר על כך שסוגרים תיאטרון יומיים לאחר שההצגה נולדה. זה מאפיין את הרגישות של ראש העיר. זה הרי בסך הכול מקום קטן והוא ידע שעובדים על הצגה חדשה. רק השנה, ההצגה 'הילכו השניים יחדיו' (הפקה משותפת עם הקאמרי) זכתה בפרס התיאטרון ו'לילה טוב, אימא', שלמזלנו הוא בשיתוף עם תיאטרון חיפה, זכה לתהודה ולביקורות נלהבות כל-כך".
- ב"לילה טוב אימא" את משחקת עם נינה קוטלר, בתך. רצית שהיא תהיה שחקנית?
"רציתי שתהיה מה שהיא רוצה. היא ידעה כמה זה קשה ולא אהבה שאימא לא בבית. יש לה תואר שני בארכיטקטורה על מלגות הצטיינות ורק אז התחילה ללמוד משחק בגיל 27 בלונדון".
- איך זה לעבוד יחד?
"הרעיון היה של רבקה משולח שתרגמה את המחזה לפני שנים. היא פגשה אותי ואמרה, את ונינה חייבות לעשות את זה יחד. ראיתי את המחזה ולא היה לי חלום לעשות אותו. אבל כשהיא אמרה לי, את ונינה, זה עשה לי תחושה שהוא יכול להצליח. קראתי איך הבית, עם כל מה שהוא מכיל, שאמור להגן עלייך הופך להיות המקום הכי מאיים שבו מתרחשים הדברים האיומים ביותר, ביחד עם האינטימיות והקרבה הגדולה ביותר. אצל נינה הוא שכב חודשים. בימי שלישי אנחנו נפגשות, ובאחד מהם אמרתי לה, בואי נלך למסעדת דגים בשוק הפשפשים. שם קראנו אותו ביחד, צחקנו, בכינו".
- יש בקשר המשפחתי ביניכן משהו מקסים.
"ואני רואה את זה על הקהל שמתרגש. תקופת החזרות הייתה לא פשוטה. חששתי מהשתלטנות שלי כבעלת ניסיון וזה שנינה חלק ממני, אבל משהו התרחש שם. יש לנו מערכת יחסים טובה. שאלתי אותה 'נינה אני מעירה לך יותר מדי?' והיא אמרה 'לפעמים כן, אבל אל תפסיקי, כי אני משתמשת בזה'".
- זאת אחת הפעמים היחידות בקריירה שלך שהפכת ליזמית.
"אני מאוד אוהבת שהעבודה שלי היא חלום של במאי או מחזאי. ב'לילה טוב' עשינו קריאה אצל המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, משה נאור והוא אמר שזה נפלא. פנינו לעודד קוטלר ופחדנו שהדירקטוריון בהרצליה יפסול את זה על רקע נפוטיזם. אבל זה עבר. איציק ויינגרטן ביים".
- כתבת שני מחזות. פעם אמרה לי שחקנית מוערכת שכתיבת מחזות היא הכסף בתיאטרון.
"רק אם זה שלאגר וצריך אחד בשנה. אין לי זמן לזה. אני בשלוש הפקות במקביל: 'מלאכת החיים' בבית ליסין, 'כולם היו בניי' בקאמרי ו'לילה טוב, אימא' בחיפה".
- בכל ערב הצגה?
"בזמן האחרון כן. ואני משתדלת לכתוב ויש לי שישה נכדים שאני אוהבת".
- נשים בגילך נהנות מהפנסיה.
"אימא שלי נורא סבלה מזה שאני עובדת. היא הייתה אומרת, החיים קשים. צריך לנוח".