כבר שנתיים מאז הקיץ ההוא. הקיץ של הכוונות הטובות, הקיץ של ההתעוררות הקולקטיבית, הקיץ של השמחה. ההעזה. החיוכים. הקיץ של התקווה, האמונה, ההתגייסות. של ההצטרפות והסולידריות, של הישראליות. הקיץ ההוא. קיץ 2011. הקיץ של המחאה. הקיץ שלא היה.
השבוע פורסם כי דפני ליף, מראשי תנועת המחאה, הכריזה על עוד יציאה לרחובות בגלל המצב. בגלל יאיר לפיד, בגלל בנימין נתניהו, בגלל שרע לנו, בגלל שנמאס כבר מהכול.
דפני ליף היא הסמל של הקיץ ההוא. המנהיגה של המחאה. הצעירה שקמה ועשתה מעשה. הדמות שמזוהה יותר מכול עם מפח-הנפש.
ביולי 2013, אם נהיה לרגע כנים עם עצמנו, לא נותר דבר מהמולת הכיכרות, מהנאומים חוצבי הלהבות ומהאווירה הלוהטת של יולי2011.
המחאה לא השיגה דבר. לא כלום. נהפוך הוא - מצבם הכלכלי של אזרחי ישראל רק הורע. הממשלה קפיטליסטית ודורסנית. המשטרה מתעמרת, פוגעת, מכה ועוצרת ללא רחם. הייאוש וחוסר האונים הם המנצחים הגדולים במערכה הגדולה שבה כולנו הפסדנו.
מבט מפוכח לעבר צילומי הטלוויזיה והאזנה מחודשת להקלטות הרדיו מאז, יהפכו כל בר-דעת למריר ולציני. מי שעיניו בראשו יזהה את השרלטנים, את גונבי הדעת, שהשתלטו על המסכים ועל המיקרופונים ועל התודעה, והפכו את הניסיון הנואש של אזרחי ישראל לשנות פה משהו לפרסה עלובה.
קבלו את הזמרים המיליונרים מחייכים מעל הבמה. הביטו בשר האוצר לעתיד עטוף בטריקו השחור, ותתקשו להתפעל גם משאר המנהיגים המבולבלים, המבוהלים, שסחפו אחריהם המונים עם סיסמאות נבובות ובלי שום אסטרטגיה מובנית. בזבזו את האנרגיה של כולנו. רוקנו את הכמיהה. בעטו בדלי עם החלב. כולם אחראים. כולנו אחראים, שכך זה נגמר.
בשנים הקרובות לא תצמח כאן מחאה רועשת. אין לכך שום סיכוי. מאות המפגינים שמציקים ללפיד, או ליצחק תשובה, או לסילבן שלום, אינם יותר מאשר טיפה בים, מכה קלה בכנף. הם לא מייצגים את העם אלא את עצמם.
והעם, העם עצמו, עוד לא יצא לרחובות. אלה שהפגינו בקיץ 2011 היו אלה שיש להם, המפונקים, המתבכיינים, אלה שמכנים את עצמם מעמד הביניים, מצביעי קדימה שהיו למצביעי לפיד וציפי לבני.
ניצבים בפני שוקת שבורה
אבל העם, זה שכורע תחת הנטל בשכונות העוני, בעיירות הספר, בפריפריה המוזנחת, שנזרק לרחוב בגלל חובות לבנק, שלא יכול אפילו לחלום על שליחת ילדיו לאקדמיה, המובטלים הכרוניים, מקבלי השלמת ההכנסה, האימהות החד-הוריות, הקשישים, הערבים, החרדים, הבדווים - את אלה לא פגשנו בקיץ ההוא. הם נשארו בבית, בהנחה שיש להם בית. התודעה שלהם מרוסקת. גבם שחוח. ומה שנותר להם הוא לבהות בטלוויזיה ולעשן סיגריות זולות.
כולנו בדרך לשם. מי שחרת על דגלו "צדק חברתי" במקום "להפיל את השלטון" קיבל מחאת-לייט, מלודרמה בפרוטה, ולא הפגנות מטלטלות, שגורמות לשינוי סדרי עולם, לשינוי סדרי עדיפויות. אנחנו, שמזלזלים בעמי ערב, שבזים לצעירים שמוכנים לשלם בחייהם, מסרבים לקחת אחריות על חיינו. ממאנים להסתכן עבור ילדינו. איך נביט בעיניהם בעוד כמה שנים כשישאלו אותנו איפה היינו ומה עשינו
שנתיים אחרי הקיץ ההוא אנו ניצבים בפני שוקת שבורה. מנהיגי המחאה החברתית התגלו כחובבנים. העם הישראלי התרסק לגורמים. ומי יעצור את הממשלה מלשדוד את מעט הכסף שעוד נותר בקופה? התשובה, כמו פעם, נישאת ברוח. וצונחת לתהום.