הסופר אופיר טושה גפלה מתפלש בזיכרון. הן בספריו והן בחייו. מבחינתו, הוא פשוט חייב לזכור. "אני נחשב לאדם עם זיכרון מצוין", הוא מספר. "אם אני שוכח משהו, זה מאוד מטריד אותי. לפני הרבה שנים, בתקופת השירות הצבאי, הייתי בחופשה באילת עם חברים. היינו מספר חברים בדירה אחת, והיה שיר אחד שזכרתי את הלחן שלו, אבל פתאום שכחתי את שם הזמר שביצע אותו. גם החברים שכחו וכך הרסתי חופשה לכמה אנשים, עד שבאישון לילה נשמעה הצעקה 'דונלד פייגן'".
- היום יש בשביל זה אינטרנט.
"נכון, אבל לדעתי הוא מעודד עוד יותר שכחה, כי אתה סומך על המכונה. אפילו את הטלפון שלי בבית לא זכרתי עכשיו. אם הנייד שלך הולך לאיבוד, זהו. אנחנו חיים בעידן שמטפח שכחה. ברור שיש גם זיכרונות פחות טובים ואנו יודעים איך לטפל בהם".
- כיצד אתה מטפל בהם?
"במקום להדחיקם, אני דווקא מתעמת איתם. רוב האנשים מעדיפים שלא לחשוב עליהם, אבל אני חושב עליהם כמעט במודע. אני גם מדבר הרבה עם חברים על זיכרונות שלי".
זיכרון הוא עניין מאוד גמיש - אנחנו זוכרים דברים מאוד מסוימים ולא תמיד כיצד הם באמת קרו, אלא לעתים באופן מסולף.
"אנו מסלפים את הזיכרונות שלנו כאוות נפשנו, במקרים רבים מייפים. זה מצחיק, כי הזיכרון משרת את הנרטיב שלנו, שזה חלק מההתמודדות שלנו. זה אחד הנושאים שהכי מרתקים אותי. התופעה שאנשים זוכרים אחרת אותה חוויה, מעידה הרבה על הדגשים. יש זיכרון שאתה זוכר באופן ברור, ואז מישהו אחר שהיה שם זוכר באופן שונה ושניכם מתעקשים. בספרי הראשון, 'עולם הסוף', אחרי שמגיעים לעולם המתים, יש את קלטות החיים ואתה רואה בדיוק איך הדברים קרו בזמן אמת".
- היית רוצה דבר כזה?
"ברור. הבעיה היא שהמום הגדול ביותר בזיכרון שלנו, זה שהוא בגוף ראשון. אם היו הקלטות האלה, היית רואה את הדברים בגוף שלישי ולא היית צריך לסמוך רק על נקודת המבט שלך".
- למה זה פגם?
"כי הזיכרון הוא מאוד סלקטיבי וסובייקטיבי. אם הייתה חיה כזו, 'זיכרון חיצוני', זה היה מעולה. לצערנו, זה לא יקרה בימינו. צריך בשביל זה צלמים ניטרליים, מהאו"ם. אבל גם הוא לא באמת או"ם במובן הניטרלי. אז צריך צלמים מכוכב אחר, שלא אכפת להם. זה היה גם פותר בעיות של היסטוריונים".
לא מאבד עשתונות
גם ספרו האחרון של טושה גפלה - "עשתונות" (הוצאת "כתר"), רחוק מלהזניח את נושא הזיכרון. כשהוא נשאל כיצד הגיע הספר לעולם, טושה גפלה מספר ש"הוא נולד כמו שרוב הספרים שלי נולדים - כשיש נקודת שבר בספר שאני עובד עליו ואני מנסה למצוא מוצא". לדבריו, "זה כמו להביט החוצה מחלון ולראות עוד חלון. 'עשתונות' נולד כי היה לי רעיון על אדם שבא לביקור ומשנה את חיי המארח מא' ועד ת', וזה בלשון המעטה. הרגע הזה שמישהו דופק לך בדלת והחיים שלך השתנו".
- אתה כותב בספר ש"הזיכרון חזק יותר מהאירוע עצמו".
"זה מתייחס לאירוע טראומטי, כשיש משהו מאוד חזק שקרה בעבר, הרבה פעמים הוא מהדהד בעוצמה מאוד גדולה, כי הוא מתחבר גם לדמיון. אתה זוכר מה קרה ויש גם את ההדים שמעצימים אותו. אנו עושים זאת הרבה פעמים, לטוב ולרע. זה מזעזע, כי טראומה בעיניי היא שאתה מפחד ממשהו שכבר קרה, שזה מוזר מבחינה לוגית. הפחד ממה שקרה ריתק אותי. הטראומה היא לא העניין של הספר, אלא הדחקתה".
- לדעתך, סופר צריך להיות גם סוג של פסיכולוג? זה תחום שאתה מתעניין בו לכתיבת הספרים?
"אני מתעניין בכל מה שקשור לנפש האדם. זה אחד מתפקידיי כסופר. המטרה שלי היא למפות את נפש האדם, כאילו הייתה דבר מוחשי. אז כל האספקטים של הנפש מעניינים אותי, לא רק פסיכולוגיה.
"כל הספרים שלי עוסקים בנפש האדם. ספציפית ב'עשתונות' אני מחדד יותר נושא שתמיד עניין אותי - המתח בין העולם החיצון לעולם הקיצון, כלומר הפנימי, שהוא הפסיכי באמת והמעניין באמת - כל הדברים שאתה מספר לעצמך ולא לאחרים, המחשבות הסמויות, חלומות. זה מקום מטורף. מקום שמזל שרק לנו יש גישה אליו".
- ניכר שאתה גם מאוד אוהב משחקי לשון.
"זה חלק אינטגרלי מהשפה וצריך לעשות שימוש בכל האפשרויות שהיא מעמידה ברשותנו. אני אוהב לעשות בשפה כבשלי".
למעשה, גם שם הספר "עשתונות" הוא תוצאה של משחק מילים. טושה גפלה: "יש קטע מעניין במילה הזו. כולם מכירים את הביטוי 'לאבד את העשתונות', אבל אם תשאל מה משמעותה, מעטים יידעו את התשובה. היא מופיעה פעם אחת בתנ"ך ומשמעותה 'מחשבות'. תמיד אהבתי אותה ואני אוהב להשתמש במילים ולחלץ אותן מהכלוב שלהן. רק עשתונות, בלי העיבוד של 'איבוד העשתונות'. בספר יש לה כפל משמעות - בית חולים לרוצחים מסוג מסוים (כמו שיש לחולי נפש) ועוד אחת שנשאיר לקוראים".
- אתה יוצר הרבה מאוד ריאליזם מאגי - עולם של חוקים אחרים.
"ראשית, זו הפריבילגיה שלי כסופר, שאף אחד לא יכול להתערב לי בעולם ושנית, הרבה חוקים בעולם הזה לא מוצאים חן בעיניי. לרובנו יש עולמות נוספים, רק שאנו חוששים לבטא אותם".
מהתקופה האחרונה, יש סיכוי שלטושה גפלה יהיו בעיקר זיכרונות טובים. ספרו הראשון, "עולם הסוף" (גם הוצאת "כתר"), שזכה בפרסי גפן וקוגל, יצא בסוף יוני בארה"ב. אם הדבר נשמע כהמשך טבעי לפרסום הספר בארץ לפני מעט פחות מעשור, טושה גפלה מתאר מציאות שונה בכל הנוגע לתרגום בתעשיית הספרים האמריקנית.
לדבריו, "הוצאת הספר בארה"ב היא עניין של נחישות. היו הרבה חתחתים בדרך לפרסום בחו"ל. היה משבר כלכלי ומעבר לכך, בארה"ב הספרים המתורגמים שיוצאים בשנה הם 3% בלבד מסך הספרים. כל השאר - באנגלית.
השקענו בזה המון - אני, הסוכנת, המתרגם - ואני מאוד מתרגש. הייתי מעורב בתרגום ובעריכת הספר לקראת היציאה בארצות הברית ברמת הפסיק".