לאן רץ הזמן? בשעונים הדיגיטליים של דיה בלזר כל דקה נדחסת לשנייה. בלזר, בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל, מציגה מיצב ובו 60 שעונים המכוונים כך, שבעת ובעונה אחת הם מציגים לעינינו את כל שניותיה של דקה אחת. הם פרוסים על רצפת הבטון כשרשת של קורים מחברת ביניהם והופכת אותם ליצור אחד, שעיניו האדומות פקוחות ומהבהבות. "רציתי להפוך את הזמן לחומר", מסבירה בלזר, שבחדר סמוך דחסה חומרים נוספים, כמו חול, בטון ומים, והציגה אותם בחורבנם.
תערוכת הבוגרים של המדרשה מוצגת בקמפוס בבית ברל עד ה-24 ביולי. 48 תערוכות יחיד, בכל תחומי האמנות וחומריה האפשריים, מוצגים בתערוכה שאצרו רמי מימון וליהי חן. עבודת האוצרות הטובה מציבה חללים גדושים ומפירי שלווה לצד חללים נוחים למתבונן.
רבים מהבוגרים העדיפו לטפל בחלל כולו. הגישה המיצבית מעניקה לאמנות ערך מוסף של זמניות תלויית מקום; מדגישה את שבריריותה והיותה בת חלוף, בבחינת אם לא ראיתם אולי לעולם לא תראו. יש בכך אמת עמוקה - כיוון שרבים מהבוגרים יחדלו מאמנותם, במעין תהליך אכזרי של ברירה טבעית, ולא יציגו עוד. האם עולם האמנות מפסיד את כשרונותיו למכבש השוק? אולי כן ואולי מי שאין לו כוחות לשרוד את המעבר מלימודים לעבודה כאמן יוצר בתנאי השטח, פשוט אינו מצוייד בכשרון הנכון.
אירית כצמן הציבה שורת מאווררים על אחד משבילי המעבר בין הביתנים ויצרה פסל סביבתי משמח, כניסיון שכישלונו ידוע מראש "לצנן את המזרח התיכון". שירה ריימן מפסלת בחומרים טבעיים - יציקות ברוש ירוק ופסלי כאילו-פוחלצים צבועים בזפת שחורה. ריחות הברוש והזפת, הצבע והדבק מתערבלים בחדר ומעניקים לו ממד רביעי, כקתדרלה אפופת קטורת משונה.
נעה טורקניץ' יצרה עולם מציצני והזוי מפוסל בין קירות קרטון, בו היא מישירה מבט אל הצופים כפסל בעל עיניים חיות, במיצג מרשים. ליטל אריאלי משלבת הקרנת סרטונים מן המוכן עם חיבורי אלקטרודות ותאורה. מחווה ברורה ועשויה היטב לרפי לביא, גורו המדרשה המנוח, המצביעה על המעמד התוך-תודעתי של האמנות.
"רדי מייד" או חומרים מן המוכן שנאספו בערימות הפסולת לסוגיהן, הם חומרי גלם מקובלים באמנות וניכר שקרנם עולה בעידן של מיתון כלכלי. רוב הבוגרים נמנעים ממפגני ראווה. אך לא תמיד "הזבל של האחד הוא אוצר לאחר". פלישתם של חומרי יוטיוב לעבודות של בוגרים רבים משמשות מצד אחד מקור לא אכזב לביקורת חברתית, לרפרנס תרבותי ולנוסטלגיה. אך מצד שני אורבת סכנת הקלישאה הרדודה, הבוטות הסתמית ופיתויי העצלות, כשהחומר הזמין גובר על השאיפה להפקה עצמאית ומורכבת.
רעיונות יש בשפע, ולעתים הצבה פשוטה של מערך צילומים טובים, כפי שעשתה אסתי נויבך, למשל, מביעים רעיון חזק יותר. אצל נויבך זהו סוג של המיית נפש המחפשת הגדרה של בית, כיונה בשובה לשובך. אצל נועה שפירא רישום קלאסי בדיו מעביר צמרמורת של טיפול בחומרי הנפש האפלים. אצל אפרת אברמוב אלה ציפורים נופלות ונופים תמים ברישום עיפרון רך על גליונות ענק, שמשדרים כישרון.
א-ה, 10:00-20:00, סיור מודרך מדי יום בשעה 17:00. עד 24.7. חינם