קו ישר מחבר בין ההתקפה החקיקתית על כלי התקשורת, שהחלה בכנסת הקודמת ומאיימת להימשך גם בזו הנוכחית - לבין הפרסומים החלקיים, המאוחרים, הבלתי מספקים, על האסירים הסודיים שמערכת הביטחון החזיקה ומחזיקה במעצר, "אסירי איקס" למיניהם.
החל מבן זיגייר ששם קץ לחייו בתאו בכלא, וכלה באסיר "איקס השני" שדבר קיומו נודע רק בדרך-אגב, הודות למאמצים נמשכים מצד כלי תקשורת וכחלק מהמידע שפורסם בעניינו של זיגייר.
עצם קיומו של המאבק להתרת הפרסום הוא סוג של פלא, סטיית תקן. זו לא תימשך זמן רב, אם הממסד הפוליטי והמשפטי ימשיכו במתקפה על חופש העיתונות.
האיום על חופש העיתונות החל בכנסת הקודמת, במערבולת של חוקים והצעות חוק שמטרתם להצר את צעדיה של העיתונות - החל בהרחבת איסור פרסום שמות חשודים ל-48 שעות, איסור לצלם נפגעי פיגועים, הגדלה חסרת פרופורציה של פיצויים ללא הוכחת נזק בתביעות לשון הרע, איסור צילום מעצרים ואיסור פרסום חומרי חקירה - וזאת רק רשימה חלקית.
כל ההצעות שנחסמו לא ירדו באמת מסדר היום, והן מהוות שוט בידיהם של מושאים פוטנציאליים לתחקירי שחיתות נגד מי שאמורים לחשוף עוולות אלה ממש.
פרשת בן זיגייר לא הייתה נחשפת לציבור אלמלא מאבקם העיקש של כלי התקשורת, בתנאים משפטיים לא שוויוניים; כאשר המדינה היא זו המחזיקה את כל המידע, וכלי התקשורת מנהלים מאבק על בסיס פירורי מידע בלבד, כשלפעמים אין יודעים אפילו מהו המידע שחשיפתו נדרשת.
הפרקליטות, לעומת זאת, השורה בניגודי עניינים לרוב בטיפולה בפרשה זו, שבה נחקרים מחדלים של מערכות אכיפת החוק עצמן, איננה מהססת לדרוש להאריך עוד ועוד את צו איסור הפרסום. זאת, כאשר בית המשפט עצמו איננו משמש פוסק ניטרלי בפרשה זו, אלא שהשופטת דפנה בלטמן-קדראי מתפקדת במקביל כ"שופטת חוקרת" לצורך חקירת סיבת מותו של זיגייר.
מתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, מוטלת על העיתונות המשימה להביא את הפרשה לידיעת הציבור, אל השיח הציבורי.
כמה חברי כנסת, שוחרי עקרונות דמוקרטיים בריאים של שקיפות ושיח ציבורי פומבי, מיהרו להביע את דאגתם הגוברת מפני תופעה של "אסירים באפלה", שמדינת ישראל הדמוקרטית ממשיכה להחזיק בהם בלא דיווח מינימלי לרשויות המשפט ולציבור.
מי שמיהר להתייצב דווקא לצד מצדדי האיפול והחיסיון הוא לא אחר מאשר יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ אביגדור ליברמן. מבחינתו מספיק שהוא והוועדה שהוא עומד בראשה ישמשו בקר ציבורי יחיד על התנהלות הממסד הביטחוני והמשפטי בטיפול באסירים הסודיים; אין צורך גם בבקרה ציבורית ועיתונאית.
"אנו שומרים על כל הזכויות בהתאם לחוק", צוטט ליברמן, "מדינת ישראל מכבדת את החוק, אנו מקפידים על קוצו של יוד, אף שמדובר במקרה חמור במיוחד".
גישה מחמירה כלפי מדליפים
עמדתו של ליברמן - שתמציתה "תסמכו עלינו, אנחנו כבר נקפיד שהכול יהיה בסדר" - עולה בקנה אחד עם גישתו נגד הדלפות, שיח ציבורי וזרימת מידע חופשית.
ליברמן ידוע בגישתו המחמירה כלפי מדליפים: בחודש שעבר הוא דרש לחקור בפוליגרף חברי כנסת החשודים בעיניו בהדלפות מוועדת החוץ והביטחון, וביטל דיונים מסווגים עד שייתפסו פושעי ההדלפות; בעבר, עתר לבג"ץ בדרישה שהיועמ"ש יורה על חקירה פלילית למציאת המדליפים מהחקירה הפלילית נגדו; וגם כשר חוץ הטיל מורא על אנשי משרדו, לבל ישתפו את התקשורת בפרטים שהבוס לא אישר לגלות.
גישה מחמירה זו, שהייתה אופיינית אולי במשטר הסובייטי, נעצרת אצל ליברמן במקום אחד: בעניינו של השגריר המדליף, זאב בן-אריה. כאשר בן-אריה בחר להדליף לליברמן פרטים מתוך חיקור הדין שישראל ביקשה לבצע בבלארוס בענייני עסקיו של ליברמן, פתאום הוא איש המונע מ"כוונה טובה", כפי שהעיד ליברמן במשפטו.
פתאום, אין צורך לגלות לוועדת המינויים בשירות החוץ על דבר ההדלפה, כדי לא לקבור את הקריירה הדיפלומטית שלו. להיפך, אפשר לקדמו לעוד תפקידים.
צחוק הגורל: בדיקות הפוליגרף שליברמן מבקש לעשות בהן כעת שימוש, כדי לבוא חשבון עם המדליפים באשר הם, הן אותן בדיקות פוליגרף שנעשו לבן-אריה לאחר שמינויו לשגריר בריגה אושר, והן שחשפו את מעשה ההדלפה שביצע בשעה שכיהן עדיין במינסק.