מה שקורה בפייסבוק, כבר מזמן לא נותר רק שם. למעשה, מאז שהפכו הרשתות החברתיות ובראשן פייסבוק לחלק יומיומי מחייהם של מאות מיליוני גולשים, הטיעון שיש את החיים האמיתיים ויש את פייסבוק, הופך ליותר ויותר חמקמק.
"אנחנו כל-כך פעילים ברשת, שהתרגלנו לא לעשות רפלקסיה", אומרת ד"ר כרמל ויסמן, שחוקרת שיח דיגיטלי בתוכנית הרב-תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. "במקום זה, אנחנו פשוט מגיבים בלי לחשוב. זה גם נורא קל, כמעט כמו לצעוק על הטלוויזיה, כי אנחנו לבד מול המחשב".
- בפייסבוק את לא באמת מסתתרת תחת מעטה האנונימיות. אם נשים בצד את המיעוט בעל הפרופיל הפיקטיבי, לכולם יש פנים ושמות, ואת חלקנו הגדול קל מאוד לאתר.
"נכון. אם בעבר הסבירו את האלימות הזו באנונימיות שמאפשרים הטוקבקים, מאז עידן הרשתות החברתיות התיאוריה הזו נפלה. ועדיין, אם היינו פוגשים פנים אל פנים את אותם אנשים שאנחנו מתקיפים בכזאת קלות, היינו מסתפקים באמירות הרבה יותר חלביות. ולו בגלל שיש מנגנונים גופניים שהיו מונעים מאיתנו להשתלח בהם ככה, בין אם זה בגלל שהם מסתכלים לנו בעיניים ובין אם זה בגלל שנפחד לחטוף מהם מכות.
"למרות כל הווירטואליות שלנו, נשארנו אנשים מאוד פיזיים. מספיק שאותו אדם יתייחס אלינו ישירות, וישר נקלוט כמה רחוק הלכנו בין השאר בגלל אפקט העדר".
אפקט העדר ממחיש למעשה את כוחה של עריצות הרשת. את כוחו של ההמון שמסתער על מטרה ומרגיש בטוח בחסות התגובות והלייקים של הגולשים האחרים. "זה קיים אצל כולנו", אומרת ויסמן, "אבל בולט במיוחד כשאנשים עם דעות קיצוניות מכירים אנשים כמוהם ונותנים כוח אחד לשני. לפעמים מדובר במתקפה רבתי, אבל לרוב מספיקות 5-6 תגובות כדי ליצור תחושה של מתקפה מאורגנת".
- נניח שאחרי פרובוקציה מכוונת המתקפה מתבקשת, אבל יש מקרים שהמותקף לא מבין מאיפה זה בא לו.
"כי אנחנו כל הזמן מסננים את החברים שלנו ברשת, מוחקים או 'עושים הייד' לחבר השמאלני מדי או הימני מדי. ואחרי שהשארנו את עצמנו רק עם מי שדומים לנו, אנחנו מתפלאים שיצרנו לעצמנו תיבת תהודה, שמהדהדת לנו את עצמנו, ושלא כולם חושבים כמונו.
"זה חזק במיוחד אצל קבוצות מיעוט קיצוניות, שמקבלות באמצעות הדהוד כזה תחושה מזויפת של מיינסטרים שמאפשרת להן להקצין עוד יותר. ומה שעוד מעניין הוא שגם כשאנחנו המותקפים וגם כשאנחנו התוקפים, אנחנו לא קולטים שגם אנחנו חלק מאיזשהו עדר. העדר שלנו".
כמה לייקים כבר יש?
אבי לן, מייסד "סטטוסים מצייצים", שהפכה לכיכר העיר החדשה בזכות הפרסום והדחיפה שהיא נותנת לפוסטים פופולריים, אמנם לא מוכן להתחייב לגבי המשמעות שיש לחברים בתמיכתנו בפוסט כזה או אחר, אבל מסכים ש"ככל שיותר אנשים משתפים או עושים לייק לפוסט, יהיה לך יותר קל להצטרף אליהם".
ואילו ד"ר אזי לב-און, ראש בית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, שחוקר את השימוש במדיה החברתית, מוכן להמר ביתר קלות על השפעת החברים ברשת על הבחירות ועל הפעולות שלנו. "כשאת חברה בקבוצה אידיאולוגית שפעילה ברשת, נוצר לחץ קבוצתי להגיב לנושא מסוים שהוא בנפשה של הקבוצה, כך שפוטנציאל התגובה של המשתתפים בה הוא הרבה יותר גדול".
ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במסלול האקדמי של המכללה למינהל, אומר בהקשר זה: "נגיד שישרפו מכוניות בהפגנה. המוטיבציה של המפגין ה-101 להעלות מכונית באש, תהיה שונה לחלוטין מזו של שורף המכונית הראשונה. זו תהיה כבר דינמיקה אחרת, שמבוססת על חיקוי וקיימת גם ברשת.
"לא צריך יותר מכמה שעות כדי להוציא לדרך ציד מכשפות ברשת. אנחנו ממילא חיים בתרבות אלימה ומתלהמת, והאטמוספירה ברשת מביאה בקלות למצב שבו אנחנו כבר יודעים למה הבן אדם התכוון, במה הוא אשם ואיך צריך להעניש אותו".
הדרך לקרב גלדיאטורים
פרשת עמנואל רוזן היא דוגמה מצוינת לשאלה האם אפשר להעלות ברשת דעה שאינה פוליטיקלי קורקט ולצאת ממנה בשלום. ולא, לא מדובר באותה הדעה שתעשה אותנו לאולטרה-מגניבים בעיני קבוצת ההתייחסות שלנו, אלא כזו שגורמת לנו לכאורה לסכן את מעמדנו הליברלי והנאור לטובת דעות פחות נוחות לעיכול, כמו זו שהציג ד"ר יובל אלבשן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית לגבי רוזן.
"כתבתי מאמר ב'הארץ' שאומר שעמנואל היה אדם עם כוח שצריך לפרק, אבל ברגע שהושגה המטרה, להמשיך ולרקוד על דמו זו סתם אלימות. זה היה מסוג המאמרים שכבר בשלב הכתיבה, אתה מתחרט עליהם, במובן הזה שאתה יודע שההמון ישעט לעברך על שהעזת לחשוב אחרת. וזה באמת מה שקרה. מה שמדהים הוא שבאופן פומבי כמעט כולם בפייסבוק חתכו אותי, אבל בהודעות הפרטיות, שאיש לא ראה, אנשים כתבו לי שהם מסכימים איתי".
- הם פחדו להודות בזה באופן פומבי?
"כנראה, וחבל. כי כניעה כזאת להמון מחשש שהחצים יופנו אליך היא סוג של כישלון מוסרי. במקום שיח נינוח של אנשים בבית, הפייסבוק הפך לכיכר העיר עם עמוד תלייה. מה גם שהרבה יותר קל לגייס למלחמות שם אנשים. לא צריך לצאת מהבית ולהזיע כמו בהפגנה אמיתית, פשוט כותבים מה שרוצים בחסות ההמון.
"זה חלק מתופעת הדה-אינדיבידואציה. האינדיבידואל מאבד את זהותו האישית ומרשה לעצמו לנהוג באלימות, כי הוא יודע שההמון מגן עליו ושלא ישלם את המחיר לבד. זה קורה לחיילים בצבא, וזה קורה לגולשים ברשת. ובניגוד למה שאולי מקובל להניח, זה ממש לא קיים רק אצל הימין הפשיסטי, אלא גם אצל השמאל, רק שאצלו זה מוצג בצורה טהרנית יותר".
- מה לגבי אנשים פרטיים, חסרי תהודה ציבורית, שמוצאים את עצמם פתאום במרכזו של הלינץ' התורן?
"יש כאלה שמוחקים את הפוסט ויש מי שנבהלים עד כדי כך שהם סוגרים את הפרופיל שלהם", מספר אבי לן. "הרגועים יותר מסתפקים בשינוי הגדרות הפרטיות שלהם, אבל אם אתה לא פרובוקטור מקצועי, זה ישפיע עליך ובצדק ישפיע. פוסטים ויראליים יוצאים מהר מהקהילה המצומצמת שאת חברה בה, בזכות השיתופים שאנשים עושים, ומאחר שהשנאה היא אחד הכוחות שמזינים את פייסבוק, הדרך משם לקרב גלדיאטורים קצרה מאוד".
- אתה לא יכול להתכחש לתרומה של "סטטוסים מצייצים" להפצתם של פוסטים כאלה.
"תאמיני לי שאני מרגיש את כובד האחריות. יש פוסטים שאני מחליט שלא לפרסם, למרות שזכו לאלפי שיתופים, כי הם יגרמו להתלהמות היסטרית. היה אחד כזה לא מזמן שתיאר מקרה פשיעה של סודני בדרום תל-אביב, ובדרך שבה הוא היה מנוסח חשבתי שהוא רק יגביר את השנאה לכלל הפליטים.
"לרוב האנשים בפייסבוק אין חוש הומור. כל בדיחה נתפסת כפוגענית וכל התלוצצות יכולה להביא לסקילה. לפעמים זה כל-כך הזוי, שאני תולש את שערות ראשי".
הכתבה המלאה - במגזין G