שיטה חדשה באה לעולם: סיכול ממוקד בשופטים. לינץ' פומבי, שמטרתו השגת תוצאות אופרטיביות בשדה המשפט, יחסי ציבור לאידיאולוגיה קיצונית וגזירת קופון תקשורתי.
זה מה שחווה השופט בדימוס ניסים ישעיה, שחייו המקצועיים נגדעו ביום אחד, כשמישהו טרח לפרסם שהשופט אמר בעת דיון משפטי ש"יש בנות שנהנות מאונס".
ברגע אחד הפך ישעיה לאייקון הצרוב בתודעה הקולקטיבית, של גברים המאמינים שקיימות שתי קטגוריות של נשים: כאלה שאינן נהנות מאונס - וכאלה שכן. למען הסדר הטוב: אין בכך שמץ של אמת.
אחר-כך התפוצץ מטען החבלה התקשורתי בפניו של השופט בדימוס נתן נחמני, ש"הואשם" בכך שבמהלך דיון בבית משפט לענייני משפחה בשנת 2008, סירב להתרשם מהאשמת אב לילדה בת 5, כי סבה של הילדה מלקק את שדיה. "אז מה אם הוא מלקק אותה", השיב השופט לדברי האב, "יש לבדוק אם מדובר במעשה הנושא אופי מיני".
מיד הוכנס השופט בדימוס נחמני לקטגוריה של שופטים וגברים חשוכים, המעלימים עין מסטיות מיניות פדופיליות, ביושבו על כס השיפוט.
למען הסדר הטוב: הטענה בדבר ליקוק שדיה של הילדה נולדה רק בשעת הפניית הסיפור לעיתונות. בזמן אמת - בדיון בבית המשפט ובתלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים - דובר על "ליקוק הבת", ולא צוין באיזה אזור של הגוף. נוכח הפרט הזה, נראה כי תגובתו של השופט במהלך הדיון היא תגובה עניינית וסבירה, בעת דיון טעון בסיטואציה משפחתית רוויית האשמות.
בהמשך התפתחה השיטה, וכעת כבר לא מדובר רק בשופטים בדימוס, אלא בשופטים מכהנים. 3 שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם, גילו בשבוע שעבר כי היו שותפים לפשע שנעשה בקטינה, שהייתה קורבן אונס. בתקשורת פורסם כי במהלך משפטם של הנאשמים באונס, אולצה הנערה המתלוננת לכרוע על ארבע ולהדגים כיצד נאנסה. זאת, תוך כדי שהסנגור צועק עליה שהיא "שקרנית" וש"היית רטובה" במהלך האונס.
ההתלהמות התקשורתית שאיננה יודעת גבול הציתה אש סביב 3 השופטים. לא חלפו שעות אחדות, ושרת המשפטים ציפי לבני קפצה על העגלה והגישה תלונה נגדם לנציב התלונות על שופטים, אליעזר גולדברג.
אין כמעט פרט אחד נכון בסיפור שפורסם. המתלוננת לא אולצה להדגים באולם בית המשפט את תנוחת האונס, אלא ביקשה מיוזמתה להדגים. השופטים סירבו לאשר הדגמה כזו במהלך החקירה הנגדית על-ידי הסנגור, והדבר מתועד בפרוטוקול הדיון וכן בקלטת - שכן הדיון כולו הוקלט. בסופו של דבר, הנערה ערכה הדגמה של תנוחת הרגליים של התוקף, בתשובה לשאלותיו של התובע, נציג הפרקליטות, בחקירה החוזרת - ולא בשעת החקירה הנגדית.
הסיבה לכך שבית המשפט נדרש לשאלות אלה היא שהמשפט נסב על השאלה - האם אכן אירע אונס או מעשים מגונים בלבד. בסופו של דבר התמוטטה גרסתה של המתלוננת, והנאשמים הורשעו בעסקת טיעון במעשים מגונים בלבד.
מחוללי המהומות אינם מתעניינים בעובדות
הלאה: איש מהנוכחים באולם המשפט, לרבות הוריה של המתלוננת שנכחו בבית המשפט בעת עדותה, ועורכת דין מטעם מרכז "נגה" שייצגה אותה בזמנה, לא השמיעו בזמן אמת ולו בדל טענה בדבר היחס שקיבלה הקטינה מבית המשפט.
אלא שכעת טוענת באת-כוחה של המתלוננת כי הטראומה האמיתית שעברה לא הייתה האונס מצד 4 צעירים פלסטינים (אונס שלא היה), אלא דווקא היחס המשפיל שחוותה בבית המשפט. באיחור של 4 שנים, כמו בזיכרון מודחק, נזכרו גם ההורים לחתום על תצהירים המחלקים את חייה של הנערה לעת שלפני מתן העדות בבית המשפט, ולאחריה.
אלא שמחוללי המהומות אינם מתעניינים בעובדות. הטרנד הנוכחי הוא תליית שופטים בכיכר העיר התקשורתית, מהולה בשמחה לאיד, תוך הסתמכות על שברי אינפורמציה הנמסרים מפי גורמים אינטרסנטיים.
השופטים, שחל עליהם איסור להתראיין בתקשורת, מוצאים עצמם חשופים בצריח, בלא יכולת להגן על עצמם. כל הגורמים שאמורים להתייצב לפניהם נאלמו דום ואינם. לא נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, לא מנהל בתי המשפט מיכאל שפיצר, לא יו"רית נציגות השופטים השופטת ורדה וירט-ליבנה, ולא שרת המשפטים ציפי לבני, שנחפזה במקרה האחרון להגיש תלונה לא מבוססת.
בוואקום השורר בצמרת מערכת המשפט, נשתכח שגם לשופטים עצמם מגיע משפט צדק.