הנתונים שפרסם בסוף השבוע ארגון המדינות המפותחות, OECD, המצביעים על הבעיה של ישראל בתחום תשתיות התקשורת, אינם מפתיעים. על דפי עיתון זה הופיעו לא אחת ניתוחים שמסבירים מדוע ישראל מפגרת אחר העולם ומה ניתן לעשות בעניין.
הנתונים לפיכך הם סטירת לחי למי שחשב שניתן לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, והכוונה כאן היא בעיקר למשרד התקשורת, שבשנים האחרונות לא עשה דבר לטובת הסדרת השוק הקווי וגיבוש מדיניות ארוכת טווח בנושא ההשקעות בתשתיות.
כן, אני יודע, יבואו ויגידו שמיזם תשתיות חברת החשמל הוא ההוכחה לכך שהמדינה פעלה כדי לתקן את המחדל, אבל זו רק חלק מהאמת. הבעיה היא שהמיזם יצא לדרך בפיגור משמעותי, ולכן אנחנו רואים אפס חיבורים ב-2012. מישהו זוכר שהמיזם נהגה עוד בתחילת שנות ה-2000? יש להניח שבסיכום של 2013 נראה שינוי, כי בזק כבר החלה בפריסת סיבים אופטיים, והשאלה היא רק האם גם תספק שירות; כרגע זה לא נראה כך.
הבעיה היא במקום אחר לגמרי: בשל היעדר הסתכלות ארוכת טווח על התפתחות השוק, לא התפתח שיח בין חברות התשתית בזק והוט לבין משרד התקשורת על הצורך בהרחבת ההשקעות ובפריסת סיבים אופטיים לבתים. השיטה, כמו במקרים אחרים, היא לגרום להן להשקיע דרך יצירת תחרות: לא עשיתן את זה לבד, אז נראה אתכן מסתדרות עכשיו עם מיזם חברת חשמל. מדיניות הנבוט בראש לא מפספסת. זו צורת הדיון בין חברות התקשורת למשרד התקשורת. לגיטימית אמנם, אבל לא רצויה.
בזק לא הייתה ממהרת לצאת בפרויקט הסיבים שלה ללא האיום של חברת החשמל. בדרכה החכמה והעקבית, דאגה בזק לשכך את הביקוש לקצב גבוה באמת, בטענה שכל מה שהלקוחות רוצים הם יכולים לקבל עם המהירויות הקיימות. לעומתה, הוט עצרה השקעות ותידרש להניען מחדש במטרה להתמודד עם מיזם הסיבים של חברת החשמל. יכול להיות שהוט ובזק יכלו לנטרל את מיזם חברת החשמל לו רק היו נכנסות לפריסת סיבים משלהן שנה מוקדם יותר?