סלים דאו לא מחכה לפרסים, לא מיהודים ולא מערבים. 43 שנה על הבמה, תפקידי מפתח בקרוב ל-30 סרטים, וכמובן בטלוויזיה, הקריירה המפוארת של דאו זיכתה אותו עד כה בפרס אחד בלבד: פרס תא מבקרי הקולנוע, על "המקלט", סרט פלסטיני קצר של הבמאי רשיד משהראוי, מ-1989. זהו. "אני לא מחפש פרסים ולא עובד בשביל פרסים, אלא בשביל ההנאה שלי ובשביל מה שאני מאמין בו", הוא טורח להדגיש לא אחת, אבל אי אפשר שלא לזהות את הכאב בדבריו; את חוסר הפרופורציה בין ההערכה הרבה שלה הוא זוכה, הן מהקהל הרחב והן מאנשי המקצוע, לבין היעדר ההערכה של הממסד לפועלו.
"כתבו עליי דברים מדהימים", הוא מרחיב, "יש לי בבית גזרי עיתונים עם דברים שאתה לא מאמין. שחקן צריך להיוולד ארבע פעמים בשביל שיחלום שידברו עליו ככה. הייתי מועמד פעמיים לפרס השחקן הראשי (על "אוונטי פופולו" ב-1989 ועל "הגמל המעופף" ב-1994), הפרס הלך למקום אחר וכתבו 'ערב עצוב נרשם בתולדות הקולנוע הישראלי, כשהפרס נמנע מסלים דאו, גדול שחקני ישראל, שמידותיו גדולות על מידת הקולנוע הישראלי'. וזה נכון".
- רק בגלל שאתה ערבי?
"נו בטח. בחייך... אני לא קיבלתי פרסים וזה בסדר, אני יודע מה אני שווה. אבל אף פעם לא מזכירים אותי כשמדברים על קולנוע ישראלי. אני מחוץ לקולנוע הישראלי. על 'אוונטי פופולו' של רפי בוקאי ז"ל, שהוא אחד הסרטים הכי גדולים שנעשו כאן, אם לא הגדול שבהם, לא מדברים, כי הגיבורים הם אנטי גיבורים. הם ערבים. לא מדברים עליי כשמדברים על הקולנוע הישראלי. עכשיו, אני לא רוצה להתפרע ולהגיד שטויות, אבל אני שואל את החברים היהודים לפעמים, וזה לא סוד: חבר'ה, אני צריך להיות מעליכם בכמה דרגות רק כדי שתקבלו אותי ברמה שלכם? אני אומר לשחקנים ערבים צעירים, שלימדתי אותם תיאטרון באוניברסיטה, שכואב לי הלב עליהם, לא בגלל שאני חושב שהם לא שווים, אלא בגלל שלא תהיה להם הזדמנות".
- יש שחקנים יהודים שאתה מעריך?
"בטח שאני מעריך. על התפקיד של ששון גבאי ב'ביקור התזמורת', למשל, דיברו גם איתי. אבל בחרו לקחת יהודי לתפקיד של ערבי. זה בסדר גמור, אני אוהב את ששון ויש בינינו הרבה כבוד, אבל נקודת הפתיחה היא אחרת בכל התחומים ולא יעזור כלום לאף אחד. אני יודע מי אני, אבל אני גם יודע איפה אני, ואני מודע למגבלות בגלל היותי ערבי. אני מעריך את עצמי במידה הנכונה בשביל שלא להרים את האף יותר מדי. היום סלים דאו עושה 'ראש גדול' ויש לו הערות על התפקיד שמציעים לו, אז תודה רבה, אוהבים אותך סלים, אתה שחקן מצוין, אבל לוקחים שחקן יהודי שיעשה את התפקיד של הערבי.
"אתה יודע על כמה תפקידים דיברו איתי? רק היום בבוקר הייתה לי שיחה לגבי סרט שרוצים שאני אעשה, אבל הם, אלה שהציעו לי, פתאום לא סגורים על זה. אמרתי להם, חבר'ה, אני חושב שאתם מגזימים, אתם באתם אליי כי אתם חושבים שאני שחקן טוב, אז מה, לא ידעתם שיהיה לי מבטא? אז הדמות הזאת לא יכולה להיות יהודי טוניסאי, עיראקי, חלבי או מה? אז במה אתם מתעסקים? אתם באתם לסלים דאו וחשבתם שיהיה לו מבטא פולני או מה? מה אתם רוצים? זה אני ויש לי מבטא".
- איך מרגיש שחקן שעשה כל-כך הרבה תפקידים משמעותיים בקריירה שלו - שייקספיר, בקט, פינטר, לוין, סובול ומה לא - ובסוף-בסוף זוכרים אותו כאבו-אמג'ד מערוץ 2?.
"אני יכול להרגיע אותך. זה לא מפריע לי בכלל, וגם לא מפריע שאנשים ברחוב שואלים אותי אם באמת יש לי בן שקוראים לו אמג'ד. אני מודע היטב לכוח האדיר של הטלוויזיה. אתה יכול לעשות 60 הצגות או אפילו 600, ו-30 או 40 סרטים, ואתה יכול לעשות סדרת טלוויזיה אחת, ולכל מה שעשית בקולנוע ובתיאטרון יהיה הרבה פחות משקל בשביל שהקהל יכיר אותך, כי באמצעות הטלוויזיה אתה נכנס לכל בית. אתה נכנס לאנשים לחדר השינה שלהם".
- נו, וזה לא מבאס? בסוף אתה אמן, עושה דברים מורכבים, טעונים, ומה נשאר? המג'נון שרץ עם הכפכף אחרי הבן שלו.
"יפה מאוד, אבל מי שראה את 'אוונטי פופולו' או סרטים אחרים שלי, זוכר אותי משם. מי שלא ראה, לא היה מכיר אותי מלכתחילה. חוץ מזה, שאני אוהב את עבודה ערבית".
- מה אתה אוהב בעבודה ערבית?
"אני אוהב הרבה דברים, אבל לפני הכול אני אוהב שאנחנו לגמרי מטומטמים ואני מת על עצמי ומת על האחרים שאנחנו מגיעים למצב של טמטום, במובן הכי טוב של המילה. מעבר לכך, אני אוהב את זה שבפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל יש תוכנית פריים-טיים עם רייטינג של כמעט 30%, שהגיבורים שלה הם ערבים ושיותר מ-60% מהטקסטים שלה הם בערבית. זה לא מובן מאליו, ועד היום יש אנשים ברחוב היהודי, שלא כל-כך אוהבים את זה, למרות שהם אוהבים את הסדרה".
"אני לא מפחד"
מילא ברחוב היהודי, אני אומר לדאו, אבל גם במגזר הערבי אפשר לתאר את הפרצופים הנעלבים. אמג'ד, הבן שלך בסדרה, הוא דמות נלעגת שכל הזמן מסתבכת, מתחנפת ויוצאת טמבלית מול היהודים. הכי רחוק מהגבר-גבר הערבי עם השפם והכבוד. "אין גבר-גבר, זה הכול שטויות", אומר דאו. "מה זה גבר-גבר ערבי? מי שגבר, הוא גבר בכל מקום בעולם, מי שעלוב, הוא עלוב ומי שמסתבך, מסתבך".
- אבל התקיפו אתכם.
"בעונה הראשונה היו כמה שהתקיפו את הסדרה וגם אותי באופן אישי, כולל אנשים שהיו חברים שלי. בעונה השנייה נרגעו לגמרי, בעונה השלישית והרביעית הם הבינו שמהרגע שאני מוכן ללעוג לעצמי, אני עושה התקדמות נפלאה".
- זה לא כזה פשוט.
"זה קשה, קשה מאוד שאתה בא לחברה שהיא סגורה, שרגילה לטאטא הכול מתחת לשטיח, ובבת-אחת, אתה פורץ את הכול. אבל אני אומר שיישר כוח לנו על שעשינו את זה ככה, כי אחרי זה, הכול נרגע. עכשיו אנחנו יכולים להעלות את המינונים. לחצות עוד קו או שניים ואנשים מקבלים את זה. אנשים עכשיו מחכים לעבודה ערבית בקוצר רוח. ילדים מחכים לסדרה".
- הביקורת בתוך המגזר הערבי לא מאוד שונה מזו שיש בחברה היהודית כשיוצא סרט כמו "שומרי הסף", למשל. הטיעון הקבוע הוא שאנחנו חברה במגננה, ושזה לא הזמן.
"אז מתי הזמן? הגיע הזמן! אני לוקח דוגמה של פרק שהיה, שאמג'ד ואשתו בושרה הולכים לרשום את הילדה בגן יהודי. ואז מקבלת אותם הגננת בחיוך - הו משפחת אליאן, איזה יופי שבאתם. אתם קרובי משפחה של ששי קשת ויונה אליאן? בושרה עונה לה, עליאן במבטא ערבי. ופתאום יש לגננת צבע אחר. ואז היא אומרת - אתם יודעים שזה גן בעברית? אז אמג'ד אומר, בסדר גמור, הילדה תלמד עברית. אבל אנחנו פה לומדים על יהדות, פרקי אבות, תנ"ך, הגננת אומרת. למה לא, עונה אמג'ד, נלמד. יש פה דגל ישראל, היא אומרת. למה לא, הוא משיב, אנחנו חיים פה. ואז, רגע לפני שהיא מתייאשת, הגננת אומרת 'אתם לא מבינים, הילדים פה מתחפשים לחיילים ויורים בערבים'.
"עכשיו, תבין, אני עבדתי בבניין עם אחים שלי בשנות ה-70. הייתי בן 19, וכשאני ערבבתי בטון ברחובות של חיפה ושל תל אביב, מת מהאבק ומהזיעה שבתוך העיניים, אני ראיתי ילדים יהודים שבאו לשחק על ערימות החול לידינו. 'פאך, אני הרגתי ערבי'. 'פאך, אני הרגתי ערבי', הם כיוונו אלינו. זה היה בשנות ה-70! בחיים לא דיברו על הנושא הזה בישראל, ועוד בפריים טיים, ועוד בסדרה שהגיבורים שלה הם ערבים.
"כשאני מספר לאנשים על הפרק הזה, הם חוטפים שוק. אז אני שואל אותם, אז למה אתם מתקיפים, אתם הקשבתם בכלל? אתם ראיתם? אתם באמת ראיתם או שסתם אתם אומרים? אני מבין שזה רגיש, שאף פעם לא לעגנו לעצמנו. אני גם אומר שאני בחיים לא אלעג למישהו מבחינה דתית או מבחינה אישית. אני משחק אבא משוגע לגמרי, ואמרו לי - אבל אין אבא כזה ערבי. אני עונה שיש הרבה יותר גרוע מזה. גם יהודי יש גרוע מזה. זה כמו קריקטורה".
- אתה מזהה השפעה בתוך המגזר הערבי? הסדרה מקדמת דו קיום?
"דו קיום זה לא שייך, אני לא מתעסק בדו קיום. אין דו קיום. חיים אחד ליד השני ומנסים לא להזיק אחד לשני".
- אני שומע אותך מדבר על האלימות שהייתה בך, ונזכר בראיון שנתת לפני עשור בערך ל"הארץ". היו לך שם משפטים מאוד קשים. אמרת שאתה קם בבוקר ומרגיש אבוד, שלא בא לך להתגלח, שיש בך שנאה למדינה.
"נכון. עדיין יש לי שנאה למדינה, אבל אני מווסת את זה. פעם היו ימים כל-כך קשים. כל-כך שנאתי את מדינת ישראל, שלא יכולתי לתפקד. אבל אז קלטתי שהניזוק היחידי בכל הסיפור הזה, זה אני. כי המנהיגים שאני לא סובל - לא מזיק להם ולא מזיז להם שאני שונא אותם.
"אני מצביע, אבל אני לא מאמין. אני לא מאמין במנהיגות, אני לא מאמין בממשלות. אני סולד מהפוליטיקה, מהפוליטיקאים. זה שקר אחד גדול. אני לא קורא עיתונים כבר הרבה זמן. רואה חדשות מדי פעם רק בשביל לשמוע דברים אנושיים, ויש מעט מאוד. אי אפשר לא לראות בכלל, אבל אני לא בפנים. אני אומר לא לשנאה. אני לא רוצה שנאה בלב, כי אני ניזוק. אני רוצה להישאר בלי קמטים בפנים. יש לי קמטים בצוואר בגלל ניתוח, ואני הולך לעשות תיקון. אני דואג לעצמי, אני מתגלח כל יום, לפעמים פעמיים ביום. אני שם קרמים אחרי הגילוח כדי לשמור על עצמי, ואני לא רוצה לשנוא".
הכתבה המלאה - במגזין G