א. תמיד נחמד לראות את הפוליטיקאים שלנו מתמלאים פעלתנות, שקדנות, חריצות ונחרצות שבוע וחצי לפני שהכנסת יוצאת לפגרה. פתאום הכול בהילוך מזורז, בהליך מיוחד, במסלול המהיר. זה זמן המחטף. בעוד רוב האנשים נוטים להוציא את הראש לחופשה כמה ימים לפני ששאר הגוף מצטרף, אצל נבחרינו הפגרה המתקרבת היא הזמן לשנס מותניים, לתת גז, פוש אחרון.
על הפרק הפעם שני דברים שחייבים לסגור עכשיו ומהר ואין עוד זמן לבזבז, אפילו לא דקה: חוק המשילות (או שינוי שיטת הממשל) וחוק משאל העם על המשא ומתן המדיני. שתי הסוגיות האלה בדיוק עולות ויורדות מסדר היום הציבורי כבר שנים, ובכל פעם מצליחות להיות הדבר הכי דחוף ובוער למשהו כמו שבועיים, עד שכולם עוברים למשהו אחר. גם הפעם, הרי, לא באמת קרה שום דבר אמיתי שיצדיק את הבהילות בשתי החזיתות הנ"ל.
ובכל זאת, מאחר שמדובר בסוגיות מהותיות שראוי לקיים עליהן דיון מעמיק, שמתי לב לכמה נקודות שאני חושב שהתפספסו. לכן, אני מציע לעצור עכשיו ומיד את הליכי החקיקה המזורזים, למשוך בחזרה את האולטימטומים המוצקים ולקחת את הפגרה הזו בשביל לחשוב על שני הדברים האלה ברצינות.
ב. לגבי חוק המשילות. יש בו דברים טובים, כמו הגבלת גודל הממשלה, אבל הרי ברור לכל בר דעת שהחלק הכי חשוב בחוק הוא העלאת אחוז החסימה ל-4% כדי להקשות על המפלגות הערביות להיכנס לכנסת או להכריח אותן להתאחד, מה שכמעט אין סיכוי שיקרה. אז זהו, שנראה לי שבעניין הזה אנשים קצת מפספסים.
נכון שעצם הרעיון של איחוד כל המפלגות הערביות למפלגה אחת ערבית הוא די הזוי ובזוי - קצת מצחיק לומר את זה, במאה ה-21 וכל זה, אבל אולי כדאי לעבור מחדש על אחד מקווי היסוד: זה שהערבים הם ערבים לא אומר שהם כולם חושבים ומאמינים אותו הדבר. בעניין הזה הערבים הם ממש כמו אנשים אחרים. נגיד, אנגלים. מישהו פה ראה פעם אנגלים? אז דעו לכם שגם כל האנגלים, אף על פי שהם כולם נורא אנגלים שנורא שמחים השבוע עם הנסיך החדש, לא חושבים אותו הדבר. בגלל זה יש לאנגלים כמה מפלגות, שכל אחת מהן מייצגת סט דעות ואמונות. אז ככה גם הערבים. נקודת ההנחה שהם יכולים או צריכים להתאחד כדי לעבור מעל עוד הגבלה שהצבנו בינם לבין האזרחות, היא עם רגל אחת לפחות מעבר לסף הגזענות.
אז עכשיו ננסה לאגף את כל הנושא מהצד השני שלו. נכון שסביר להניח שהעלאת אחוז החסימה תפגע אנושות במיעוט הערבי בישראל, בטח בטווח הקצר, אבל מי יודע מה ילד יום ומי יחתום לנו למה יגרום נפנוף בודד בכנפיו של פרפר? אולי מה שיקרה זה בדיוק ההפך?
אולי, רק אולי, יחליטו האחים הערבים שכן, שאף על פי שאין להם שום דבר במשותף מלבד ערביותם, הם יתעלמו מהגזענות ומניסיונות ההדרה של הממסד הישראלי, יהפכו את הקערה על פיה ודווקא כן יתאחדו (וחשוב מכך - ילכו להצביע באחוזים גבוהים) ויעמידו מפלגה ערבית מאוחדת עם למעלה מעשרים ח"כים, שאמנם תאפשר מגוון וחופש הצבעה בשלל נושאים, אבל תקדיש את חייה ואת כוחה לסגירת הפערים ולהגדלה משמעותית של השקעות המדינה במגזר הערבי: בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בתרבות ובספורט, כמו גם בתוכניות המתאר למיניהן. הו, אינשאללה! דמיינו את היום הזה.
ג. לפני משהו כמו חודש יצא אחד המחקרים המקיפים שנעשו בארץ לגבי שוק העבודה של המיעוט הערבי בישראל. אתמצת לכם אותו לשתי מילים: על הפנים. הפער בין הערבים ליהודים בישראל איום ונורא בכל קנה מידה. החוקרים (מאוניברסיטת תל אביב) חישבו ומצאו כי השקעה של משהו כמו תשעה מיליארד שקלים בחמש שנים - ואני מעגל פה כלפי מעלה - זה מה שנדרש (חמישה מיליארד מהם בחינוך) כדי לשלבם בשוק העבודה. זה יהיה שווה שלוש פעמים. המדינה הזו תעוף כלפי מעלה מבחינת צמיחה, החברה הערבית תנסוק, הגזענות תצטמצם, צלו של חטא האפליה יוסר מעלינו.
אז נכון, עצם הרעיון שהמפלגות הערביות יתאחדו הוא הזוי ובזוי, אבל יישום שלו יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה להם. אז אולי לא כדאי להקשיב לנציגים הוותיקים של המגזר הערבי ולשמאלנים המקצועיים; אולי הם לא מבינים כלום, כי אף אחד, כאמור, לא יודע מה ילד יום ומי יחתום לנו למה יגרום נפנוף בודד בכנפיו של פרפר. אם תהיה מפלגה כזו, אצביע לה.
ד. בנוגע לדבר השני והלא פחות חשוב, משאל העם. לטעמי, מדובר בשיטה שלא מתאימה לישראל. גם כי לא מתאים להכניס אלמנטים של דמוקרטיה ישירה לתוך משטר פרלמנטרי ייצוגי - זה כמו כריך של שוקולד ומלפפון חמוץ. וגם כי בישראל הרב תרבותית והמפולגת, משאל עם מהווה בפועל השתקת המיעוט. לתת זכות וטו ל"עם" על החלטות הכנסת זה מתכון לאסון.
אני נגד משאל עם בגלל שאני לא מאמין בשאלה שיש לה רק תשובה אחת, כן או לא / בעד או נגד. מעבר לסף מורכבות מסוים (ונמוך למדי), אין מקום יותר לבעד ולנגד. זה הזמן והמקום של הניואנס, הפשרה והגוונים. החיים הם לא אחד או אפס, וככל שהנושא הנדון מסובך יותר, כך פוחת הסיכוי לתמצת אותו לשאלה אחת שהתשובה עליה היא כן או לא.
מילא אם היה שאלון של כמה שאלות מצטלבות, מילא אם היה מבחן אמריקאי או תרשים זרימה כזה או אחר. מילא אם היו מתחילים איתנו בקטן, להצביע בעד או נגד בניית מגדלים על חוף הים, לדוגמה, ומתקדמים משם לאט-לאט במשך שנים, אבל ישר להתחיל עם שאלה אחת עם תשובה אחת? ועוד בנושא הכי טעון וסבוך? אין דבר כזה.
אני נגד משאל העם מפני שאני לא מצליח להבין איך ייפתר הדבר הכי חשוב בעניין משאל העם: מה תהיה השאלה. לשון החוק, נכון להיום, קובעת כי ועדה ממלכתית שימנה נשיא בית המשפט העליון בראשות שופט בית המשפט העליון תנסח את השאלה במשאל עם. עזבו עכשיו את התשובה - אין שום סיכוי שבעולם שאפשר יהיה להסכים על שאלה אחת שתהיה מקובלת על כולם. זה לא יסכים לשאלה "האם אתה מוכן לוותר על שטחי מולדת תמורת סיכוי מסוים לשלום"; וזה לא יסכים לשאלה "האם אתה מוכן להמשיך ולחיות לנצח על החרב ולדכא עם שכן"; וכך הלאה. ואם אין שאלה, קל וחומר שאין תשובה.
אם אני מבין נכון, נתניהו התחייב שאם יגיע להסכם, ההסכם יובא לאישור העם. זה אפילו עוד יותר מגוחך. אתם מצפים מכל אזרח ישראלי שיישב עם ההסכם המלא, יקרא אותו עד הסוף, יישב על המפות ותצלומי האוויר, ידון עם מומחי ביטחון וכלכלה, ילמד לעומק את סוגיית המים, לדוגמה, ויכיר כל כביש וכל מחסום? שיעבור על רשימת האסירים המשוחררים ויאשר את שחרורם אחד אחד? ואם יהיו לו הערות והשגות? זו הרי בדיחה גרועה.
משא ומתן, וכמובן כשהוא מבשיל להסכם, הוא כולו פרטים וסייגים, ריקוד של קיפודים, פשרות שהושגו במאמץ מרוכז. זה לא סתם שעמים לא מנהלים משאים ומתנים. נציגים ונבחרים ומומחים זה כל הקונספט. ובלב-לבו של הקונספט עומדת האחריות. קח אחריות, אדוני ראש הממשלה. כמו שאתה לא שואל את העם לפני שאתה מחליט לבנות גדר, להפריט נמל או להפציץ בסוריה, אתה לא צריך לשאול גם פה. בשביל זה יש בחירות.
ה. בסוף בטח נקבל את הרע מכל העולמות. גם לא יראו לנו את ההסכם, גם ינסחו את השאלה הכי נוראית והכי לא הוגנת בעולם, וגם ינסו להדיר את האזרחים הערבים מלענות על המשאל, מה שיגרום לישראל להיראות נורא, ובצדק. אבל העיקר שזה ייסגר עוד לפני הפגרה. זה הכי חשוב.