תגלגלו את המילים "משאל עם" בפה, אבל לאט, כאילו אתם טועמים מעדן במסעדת שף, תתחילו לטעום את התגלמות הדמוקרטיה על החיך, תרגישו את שחרור הטעמים המתוקים על הלשון, של להיות חלק מקבלת החלטה גורלית, תרגישו ששואלים אתכם, שמשתפים אתכם, כי הדעה שלכם חשובה ואתם חלק נכבד מתהליך גדול, היסטורי שקורה כאן. כן, אין דבר טעים ודמוקרטי מזה.
ועכשיו-אני אספור עד שלוש ונחזור למציאות. שלנו. אחת-שתיים-שלוש-טראח! איזה משאל עם ואיזה נעליים? מה קורה כאן? איך בכלל אפשר לחשוב על משאל עם חמישה חודשים אחרי בחירות, בתקופה של גזירות כלכליות? עם בור של 35 מיליארד שקל? איך כבר הספקתם לשכוח את העלאות המסים?
אז אם בכל זאת שכחתם מכל הגזירות אז הנה מגיעה עוד גזירה - משאל העם. למה משאל עם הוא עוד גזירה כלכלית? פשוט: משאל עם זה בחירות, בחירות זה כסף. כמה כסף? איך שלא תסתכלו על זה מדובר במיליארדי שקלים. מי ישלם? אנחנו כמובן, אלא מי. בשביל לערוך משאל עם צריך לקבוע יום שבתון או לכל הפחות חצי יום שבתון שנאמד בכ-1.5 מיליארד שקל. אותם שכירים שיעבדו ביום שבתון יקבלו תמורה של 100% מהשכר או יום חופשה בתשלום, מה שמגדיל את הוצאות התעשייה במאות מיליוני שקלים. העצמאיים שבינינו יפגעו מיום כזה כי לא יוכלו לעבוד באותו יום מה שיגרום להם להפסדים.
יום כזה גם ידרוש תפעול לוגיסטי מסובך של הפעלת מקומות בהם יוצבו הקלפיות, שינוע תיבות ההצבעה אל מקום הקלפי, הצבת שומרים במקום, הדפסת הפתקים, בדיקת כשירותם, אספקת אוכל, שתייה, נסיעות וכו'. כל אלה יעלו עוד כמה מאות מיליוני שקלים. ומה עם הקמפיינים שיתחילו לרוץ כאן בעד ונגד, יטיחו בנו פלאיירים, סטיקרים, טלוויזיה, אינטרנט, ייצרו לכבודנו חגיגת קריאייטיב לתפארת עם עלות של עוד כמה מאות מיליוני שקלים.
בקיצור, איך שלא נסתכל על זה, המשאל עם הזה יעלה לנו מיליארדי שקלים. מיליארדי שקלים שאין לנו. ואל תשכחו שהרגע ממש בוזבזו הסכומים האסטרונומיים האלה, על בחירות.
אז עזי המצח שם למעלה יחשבו שהם עושים מהלך מבריק והם ינפנפו במשאל העם הזה שלהם, כמו סוכריות צבעוניות מול ילדים קטנים ביום חג. אבל העם הבוחר לא עם קטן. אנחנו יודעים שאנחנו על סף הביצה ואנחנו יודעים שככל שניכנס עמוק יותר יהיה לנו גם מסריח יותר; ולמרות שגם לנו בא קצת שלום, לא נרצה להרוויח אותו בתמורה למשכורת שלנו. אז אם עזי המצח מסוגלים לעשות שלום שיעשו אותו, שיקומו ויביאו אותו כי אנחנו מייחלים לו כבר זמן רב מדי. אבל, שיעזבו את המשכורות שלנו בשקט, כי אנחנו אמנם רוצים לחיות בכבוד עם השכנים, אבל גם עם עצמנו.
בזבוז האנרגיה של ראש הממשלה לקדם את חוק יסוד משאל העם רק בגלל איומיו של שר אחד הוא בזבוז זמן, שעדיף היה אם היה מושקע בהוצאת הסכם שלום טוב שנוכל כולנו לחיות איתו בשלום.
הרי המשמעות של חוק יסוד משאל עם היא שכל ממשלה שתבקש לוותר על שטחים בגולן ובירושלים, תידרש לפנות ולקבל את אישורו של העם באמצעות משאל. אבל אנחנו העם הרי כבר בחרנו, נתנו את קולנו כל אחד למפלגה עם מצע, עם עמדה פוליטית ומהרגע שבחרנו הממשלה הנבחרת צריכה להתחיל לפעול בשם העם הבוחר. זו דמוקרטיה, לפחות בעידן המודרני.
ההחלטה לערוך משאל עם שוב ושוב היא אבסורדית, מורידה מערך הבחירה שלנו כעם ומהלגיטימציה של הממשלה הנבחרת והכי חמור עולה לנו הציבור מיליארדים. ואם בכל זאת יחליטו להעביר אותנו גם את הגזירה הזאת של משאל העם ונאכל את הסוכריה המורעלת, נמצא את עצמנו מהר מאד עם טעם מר ורע בפה של אלה ששקעו עמוק וחזק בבוץ.
ותזכרו תמיד - אם אין לכם כסף לאכול לחם, אז לכו לאכול גלידת פיסטוק.