הדברים שאמר אמיר מוטאפצ'יץ', עוזר מאמן באיירן מינכן, בריאיון ליואב בורוביץ' במקומון הירושלמי "כל העיר" יישמעו הגיוניים למדי לכל אוהד כדורסל ישראלי: "יותם הלפרין שחקן חכם ויש לו יד טובה, אבל זה נכון שהיו ממנו ציפיות גדולות יותר כשהביאו אותו לכאן. ליותם היה קשה מאוד להתמודד עם הגארדים האמריקאים היריבים גם בהגנה וגם בהתקפה. הוא פשוט לא מספיק חזק ומהיר". כמה פשוט: איש כדורסל אומר על שחקן מאכזב שהוא לא טוב דיו.
לכאורה, לא ביג דיל. מאמני ספורט ידועים כאנשים מחוספסים וקשים, שאינם חוסכים שבטם משחקנים מאכזבים. עם זאת, בזירה המקומית מתייחסים אנשי המקצוע להלפרין בכפפות של משי. פרט לחבטות מזדמנות מפיני גרשון, שהבוטות שלו חריגה בנוף המנומס של הענף, מעולם לא שמענו מאמן או מנהל ישראלי אומר את האמת המרה על הקריירה של הגארד האנמי. הלפרין תמיד מוזמן לנבחרת, מקומו בחמישייה מובטח גם אחרי עונות חלשות והוא ממונה לקפטן באופן טבעי לאחר פרישתו של טל בורשטיין אף שמעולם לא הפגין כישורי מנהיגות יוצאי דופן. כי יותמי הוא משלנו, הוא ילד טוב, ולאף אחד אין סיבה טובה לפגוע בכבודו. סביר להניח שכך יהיה גם באליפות אירופה השישית שלו.
היחס הסלחני להלפרין הוא רק סימפטום לבעיה קשה יותר: חוסר היכולת של אנשי הכדורסל להגיד את האמת על הענף. מספר המשרות קטן מדי, ניגודי האינטרסים קשים מדי וכל מילה לא במקום עלולה לפגוע במעסיק עתידי או בשחקן שאולי תכף תדריך בקבוצה. וכך, מגיע ליאור אליהו לגיל 28 בלי לדעת לשמור, הלפרין לא הצליח להתמודד עם בעיותיו המנטליות עד גיל 29 ויניב גרין מסיים קריירה שלמה של דשדוש במקום. קשה להשתפר כשהמעסיק אינו דורש זאת ממך, ואין סיבה לזרוק עוד מאתיים פעם לסל בתום האימון או להיפגש בקביעות עם פסיכולוג ספורט כשהסביבה משדרת שהכל בסדר.
ואולי הבעיה האמיתית היא שאין אלטרנטיבות. בענף בעל עומק סביר, הלפרין היה נאלץ הקיץ לחפש קבוצה בינונית בישראל או מועדון קטן יותר מבאיירן באירופה. לאור הצורך של מכבי ת"א בישראלים, הוא עשוי לחזור לשורותיה. ספק אם מישהו במכבי מאמין שדווקא העונה, בגילו המופלג, הלפרין יסיר מעליו את קליפות הביישנות ויפרוץ. אבל כשהסקנד גארד הבא בתור הוא דגן יבזורי, האיש שבכה על הספסל עוד במהלך משחק הפסד האליפות לחולון, הלפרין הוא האופציה הסבירה ביותר. למרות הכל, 300 אלף הדולרים כנראה ינחתו בחשבון הבנק שלו, בתמורה לעוד עונה של שש נקודות במשחק. מפעם לפעם יביט יותם לצדדים ויבחן אם מישהו מגלה את הבלוף, אבל הוא יכול להירגע: בשיח המסורס של הכדורסל הישראלי, אף אחד לא יעז לומר לו את האמת בפנים.
***
מי שעשוי להיות מבולבל מתרבות החנופה של הענף הוא יוגב אוחיון. בקיץ שעבר היה רכז מכבי ת"א העוגן של הנבחרת. הוא שיחק 30 דקות במשחק, נהנה מקרדיט בלתי מוגבל ומרישיון לזרוק ולטעות. את הפירורים שהותיר אוחיון ליקט בחור בשם גל מקל, ששיחק שמונה דקות בממוצע למשחק ולא שותף כלל בשני משחקים.
לפתע, בקיץ הנוכחי, חוזר שיבק ואומר שמקל הוא הגארד הטוב ביותר. רגע, מה השתנה בעצם? נכון, בקיץ שעבר הגיע מקל מעונה בינונית באיטליה, אבל גם אוחיון לא גילה אז יציבות יתרה במכבי ת"א, פרט לסדרת רבע הגמר המצוינת מול פנאתינייקוס. דווקא בעונה האחרונה כבש אוחיון את עמדת הרכז הראשון בקבוצה שהעפילה לרבע גמר היורוליג. מנגד, מה בדיוק גרם לשיבק למחוק בקיץ שעבר כמעט לחלוטין את מקל, שהיה הרכז הראשון של הנבחרת כבר בגיל 21?
אה, כן: עכשיו מקל באופנה, כי הוא הוביל את מכבי חיפה לאליפות מפוקפקת, שהוכרעה במשחק אחד, אחרי עונה שבה מכבי ת"א של אוחיון היתה טובה הרבה יותר. וכן, הוא גם השתלב ב-NBA - כמו עשרות שחקנים אירופאים, שלא כולם כובשים את אליפויות אירופה בסערה. מה אמורים לחשוב אוחיון והגארדים האחרים, כמו יובל נעימי, למשל, שנתן עונה יפה מאוד ברוסיה, נוכח מפגן האהדה של שיבק לרכז השלישי של דאלאס מאבריקס (שייתכן ולא יבוא בכלל לנבחרת)? מה היה קורה אם מקל משחק השנה בקבוצה אירופאית בינונית, הרחק מהעין ומהלב של האוהדים המקומיים?
האם שיבק מסוגל להבחין בין השחקנים הפופולריים ביותר לשחקנים הטובים ביותר?