הריגתו של הנער טרייבון מרטין בשנה שעברה, כמו רודני קינג לפני שני עשורים וכמו עשרות אלפי קורבנות שווא שחורים אחרים, פתחה מחדש את הצלקות הבין-גזעיות שלא באמת הגלידו בנפשה של ארצות-הברית. ועוד לפני זיכויו החודש של הרוצח ג'ורג' זימרמן, ולפני המילים האישיות והנוגעות של הנשיא אובמה, מוזיקאי היפ-הופ, ולא רק הם, נדרשו לקורבן שנורה רק בשל צבע עורו. בין הראשונים לשיר עליו היה אחד הכוכבים העולים במוזיקה השחורה של השנים האחרונות, קנדריק לאמאר. ויש לו אלבום חדש, שהוא לא בדיוק מיקסטייפ ולא בדיוק אוסף, אלא אלבום טוב מאוד שכולל גרסאות חדשות לקטעי סולו קודמים שלו, שירים שתרם לפסקולי משחקי מחשב ושת"פים שלו עם אחרים, חלקם ברמיקסים חדשים. והאסופה המענגת מסתיימת בשיר "רצח", עבודה משותפת עם "סקארפייס" ו"דה גיים". זה טקסט פוליטי שמהלך על הגבול שבין קינה מאופקת לבין התרסה מתעמתת.
טרייבון מרטין מוזכר כאן, בשיר שבמקור יצא בסוף השנה שעברה, לצד שמותיהם של קורבנות רציחות כמו מלקולם אקס ומרטין לותר קינג, האחים קנדי וג'ון לנון, סם קוק, ואחריהם גם מייקל ג'קסון ווויטני יוסטון. לאמאר ושות' לכדו כאן את התחושה שמאחדת את מרבית האפרו-אמריקאים, שרואים באירוע לא רק אובדן נורא של חיים פרטיים אלא סמן ליחס המפלה כלפיהם, שמתיר את דמם, הזול מדמם של לבנים.
כל עתידו לפניו
אחד המינוסים היחידים אצל לאמאר הוא שיש בו משהו קצת זיקיתי. זה עובד נהדר כשיש כאן, למשל, קטעים מגוונים שנעים בין ביטים כבדים וטקסטים בוטים ועד לקטעי סול נהדרים כמו How Many Drinks שמתארח בו מיגל ונשמע כמו בלדת אייטיז חלקלקה, או "פרי אסור" הג'אזי, שמאד מזכיר את טרייב קולד קווסט המופלאים והעתיקים, ובו מתארח הכוכב העולה בסול, ג'יי קול. כמו קול, פרנק אושן, טיילר דה קריאייטור ואסאפ רוקי, לאמאר בן ה-26 נמצא בנקודה הנעימה בקריירה בה הוא כבר מספיק מפורסם ומצליח כדי להיחשב כמי שמממש הבטחות, ומאידך כל עתידו לפניו ואין ספק שיהיה ממנהיגי המוזיקה השחורה בעשור הזה. לאמאר, שגם חבר בקולקטיב שקורא לעצמו "בלאק היפי", הוציא כמה מיקס טייפים חינמיים עד שלכד את תשומת אוזניו של מפיק העל ד"ר דרה, שהחתים אותו בחברת התקליטים שלו וכך זכה להפצה תאגידית.
אלבום הסולו הראשון של לאמאר, שיצא בחברה גדולה בשנה שעברה, מכר מיליון עותקים. בעבר כבר הקליט עם ליידי גאגא שיר שנגנז בשל חילוקי דעות אמנותיים, ועבד עם דרה, סנופ דוג, ג'יי קול ואחרים. וכאן בין המתארחים המגוונים גם פיפטי סנט בקטע יחסית מאד מוצלח שלו, ורמיקס נהדר לראפ נהדר של לאמאר בשם Bitch Dont Kill My Vibe שנהנה מאירוח של ג'יי זי ומקולות של אמילי סאנדי הבריטית.
אפרופו ג'יי זי: אחרי האלבומים החדשים, הכה מתוקשרים וכה זניחים שלו ושל חברו קאניה ווסט, ההאזנה למר לאמאר מרעננת ומשיבה את האמון בהווה של ההיפ-הופ. אבל צריך גם להודות באמת - להבדיל מג'יי זי ומווסט ומעוד לא מעט ענקי עבר, ללאמאר חסרה בינתיים הכריזמה הכוכבית הממגנטת והבלתי ניתנת לערעור. "קנדריקיישן" הוא אלבום ההיפ-הופ הכי מוצלח מזה זמן, אבל רחוק מלחדש או לזעזע אמות או לחולל מהומות. הוא פשוט נהנה מאיכות חומרים גבוהה, מגיוון בריא, ובעיקר מהתחושה המרעננת בתחום של מישהו שבוער מתשוקה, וששיריו יוקדים בו.