השאלה אם יש מידה נכונה לעבודת אמנות רוחשת לא פעם מתחת לפני השטח, אך זוכה לביטוי לעתים רחוקות. היא יכולה להיות בסגנון: "מה, זה הכול?" או "זה כבר יותר מדי!". שתיהן מאותתות על חוסר מידתיות, שלא ברור מה קנה המידה הקובע אותה. השאלה הזאת התעוררה בין כמה צופים לנוכח עבודת הגמר של אלה קנדל בתערוכת בוגרי המחלקה לאמנות בשנקר. בעבודה המהוקצעת, תרתי משמע, הקימה האמנית קירות גבס בשני צדי האולם ומתחה ביניהם מאות רצועות רתמה וארכובות רכיבה, שנכרכו זו בזו באבזמים ובליפופים ובקשירות סבוכות.
הפרט הראשון שהולם בצופה הוא הריח. עוד לפני המראה המרתק, האסתטי, המושך והמאיים, שנגלה בהדרגה. ריח העורות המעובדים אינו תוקפני, ויחד עם מראה הרתמות הוא מעורר זיקה לרכיבה במרחבים, המתחלפת במהירות באסוציאציות כבילה ואיסורים, ייסורים. משהו בחלל מחזק את תחושת האיום או את המצוקה המרומזת. מבט נוסף מגלה שאלו הקירות, המרוחקים רק במעט מקירות החדר המקוריים, נטויים בזווית כאילו נמשכו בכוח הרתמות המתוחות ובכובד משקל האבזמים. התחום הצר של "מאחורי הקלעים" בין הקירות הופך למנהרה, שמגלה את צדם האחורי של מתקני הריסון. הברגים, הווים, הציוד המשלים התלוי, כממתין לבאות או לבאים.
הדהוד מסדרונות
יש משהו סקסי בעבודה הזו. מאלה שנהוג לומר עליהן שהן "מגרות את כל החושים". ולנוכח העבודה המרשימה של קנדל התעוררה השאלה: מה היא כבר יכולה לעשות אחרי תערוכת גמר כזו? איך היא תסתדר בשוק שמבקש כל הזמן שירשימו אותו עוד ועוד.
אבל לפחות על-פי התצוגה בשנקר, אמנים הם לא ילדים חסרי אונים. לפעמים תחכום יתר שמופיע בתערוכת הבוגרים מתחלף אמנם בבלבול ובאובדן דרך כשיוצאים לעולם שמחוץ לחממה, אך לפעמים הוא מסמן את תחילתה של קריירה מופלאה, של אמנית בשלה ופורה שרעיונותיה סוללים את דרכה.
במחזור השני של המחלקה הצעירה לאמנות בשנקר - 31 בוגרים, המציגים כיוונים אמנותיים שונים, וחשיבה מעניינת בבחירת הרפרנס האמנותי והתרבותי, האקטואלי והחומרי. רועי אפרת מציג מיצב מעולה הבנוי מקולאז' קיר של ציור, אביזרים והקרנת וידיאו מתעתעת. איתמר ענבר תלה יער של ציורים על זכוכית שבורה, רצפתו מרובבת ברסיסים מאיימים וצלליות אנימציה חכמה מוקרנות על הקירות.
גילי בלכר בחר לעבוד בתחריטי עץ והדפס. את החומר המגביל והתהליך המסורתי הוא מצליח להפוך לאמירה עכשווית מרובת רבדים - הצבעוניות והגרפיות של ההדפס, התמונה הנוצרת בארבעה חלקים, והשיבוש שמתקבל בחיבור ביניהם. אלה הם רק חלק מהעומק המצוין שהוא משיג בדרכו השקטה.
לעומתו, עמרי קורש לא חוסך באמצעים פלסטיים כשהוא בונה מקדש-טראש של צעצועי פלסטיק כסופים ומוזהבים, מעוותים ומורבידיים, כתפאורת חלל גותית לתמונות שעל הקיר. אלה מציגות סצינות רומנטיות, אף הן מסיפורי אגדות, שעברו היפוך והקצנה (שבעה פרצופי ענק של הגמדים מקיפים שלגיה זערורית ועירומה). סגנון הציור ההיפר-ריאליסטי יוצר אווירה קיטש-אירוטית המפעפעת בציור.
הכניסה לבניין עלית ההיסטורי, בצומת הבורסה ליהלומים ברמת גן, תמיד יוצרת בלבול רגעי. אולם בשנים שחלפו מאז הוקמה, הצליחה המחלקה לאמנות להפוך את המקום לבית ספר לכל דבר, על כל הניכור והדהוד המסדרונות המשתמע מכך. 31 הבוגרים מציגים בשלוש קומות והאוצרים, ד"ר ורד זפרן גני, אתי אברג'ל, ואיתן בוגנים, יצרו קצב הצובר מומנטום במעבר בין החללים, כך שבכל אחת מהקומות ממתין לצופים רגע שיא - והרגע הזה הוא שונה עבור כל אחד.
התערוכה בבניין עלית, ז'בוטינסקי 8, ר"ג, עד יום שישי, 2/8/13. א'-ה' 10:00-20:00, ו' 10:00-13:00