1.
פרופ' יעקב פרנקל לא יכול היה להיות נגיד בנק ישראל. הוא איבד את הלגיטימיות, הפסיד את הגיבוי הציבורי להיות "המבוגר האחראי", "המלכה האם" של כלכלת ישראל. הוא איבד את הכוח האישי להדיח יו"ר בנק גדול מתפקידו, ניטלה ממנו הסמכותיות האישית להוכיח שרי ממשלה על בזבוזים והתנהלות נלוזה.
אם היה מתמנה, היה לנגיד קצוץ כנפיים, חלש, חושש מביקורת אישית ותלוי עד נסחט ברצונו הטוב של ראש הממשלה. אתמול, חמישה שבועות אחרי חגיגת המינוי והסחבת הבירוקרטית - הוא הבין את זה. הבין שהחמאה על הראש תיזל ותיזל ולא תיעלם, שבכל טיסה יבדקו בשבע עיניים את מצב הבושם והתיקים בדיוטי פרי, ובכל החלטה יחפשו קשרים והקשרים.
2.
בוועדת טירקל דווקא הייתה נטייה של חברים לאשר את המינוי. הם הרי צמצמו את תפקידם לשאלה אחת: האם היה חייב או לא חייב לדווח להם על התקרית בהונג-קונג. ובכן, פרנקל הציג לוועדה מסמכים מהונג-קונג, שהראו שהפרשה שם קרתה והסתיימה בלא תיק משפטי. 'זה כמו ששוטר תנועה עוצר אותך מכיוון שלא עצרת במעבר חצייה או עברת באדום', אמרו שם, 'דיברת, בכית, הסברת, השוטר נתן לך ליהנות מהספק ושלח אותך לדרכך באזהרה - אבל בלי רפורט'. האם היית חייב לדווח על זה לוועדה? כנראה שלא.
דוח מבקר המדינה הבעייתי ביותר של שנת 2002, שהוא הסיבה המרכזית לכך שפרנקל לא יכול לכהן כנגיד בנק ישראל, בקושי רפרף על שולחן הוועדה. "הוא החזיר את הכסף", אמר חבר אחד, "גם היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין החליט שזה לא פלילי". כאילו אין את צמד המילים "טוהר מידות" בלקסיקון שלהם.
3.
פרנקל זז, נשארנו עם שני בוחרי-נגיד: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד, שמרגע לרגע נראים יותר כפגועים ביכולת הקליטה וההבנה הציבורית.
אתמול בלילה, אחרי שפרנקל התבכיין והחשיד גורמים עלומים בפריים-טיים, שלחו השניים הודעות קיצוניות, הזויות ודומות באיומיהן בצורה מעוררת גיחוך. לפיד: "איזה פספוס. פרנקל יכול היה להיות בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו. נגיד מנוסה, חכם, מבין עניין, שהחליט לוותר על הון תועפות ולבוא 'לעשות מילואים'... גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך, להכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו".
ואז כמיטב המסורת העכשווית טרח לפיד לזרוע תחושת אשמה בציבור: "אם השיח הציבורי שלנו ימשיך להיות כל כך אלים וחסר כבוד, לא נצליח לשכנע אף אחד לבוא לתרום למדינה. לא חבל?"
מלשכת נתניהו נשלחה ההודעה: "אנו מצרים על הודעתו של פרופ' יעקב פרנקל, שהיא תוצר ישיר של האווירה בה אנו מצויים, לפיה אדם מושמץ מבלי שניתנת לו הזכות לעמוד על טענותיו...".
וכמובן המשפט המאיים ורווי הטחת אשמה: "באווירה הקיימת היום איננו רחוקים מהיום בו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים".
4.
יפה ומכובד שהם משבחים ומהללים את פרנקל, ובהזדמנות זו גם את בחירתם בו, אבל למה לבלף? האם לא ניתנה לפרנקל הזכות להוכיח את טענותיו? ניתנה גם ניתנה. לא פעם ולא פעמיים, אולי 50 פעם בשבע השנים האחרונות, ובטח שגם בחודש האחרון, ודאי וודאי שגם אמש בשידור לאומה.
לעניין האיומים: נראה ששניהם מדברים על עצמם. שניהם עוברים חודשים ארוכים של חבטות ומריטת נוצות, מהאופוזיציה, מהקואליציה שלהם וגם מהציבור שלהם. אז הם בוחרים להפחיד.
אם לא נתנהג יפה, אולי גם הם לא יהיו כאן?
התשובה אחת: מי שלא ראוי, למי שיש שלדים בארון, מי שלא נהג בדרך הישר כל חייו, מי שעושה בכספי ציבור מה שלא היה עושה בכספו שלו - בהחלט לא צריך להיכנס לעולם החיים הציבוריים.
לעניין "המילואים" והוויתור הדרמטי על "הון תועפות" - התירוצים האופנתיים של הנלחם על מקום במערכת הציבורית: די, לאנשים יש חשבונות, שיקולים ויצרים שהם רוצים לספק לעצמם. יש שוחרי הון, יש שוחרי כוח, כבוד, עניין, נגישות, או כל סיבה מקצועית, אישית או נפשית אחרת. אף אחד מההמונים המשתוקקים להיכנס לשירות הציבורי לא עושה טובה. גם לא מילואים.
5.
קריטריונים מסוימים של אתיקה, יושרה, מוסר וניקיון דעת נכנסים אט אט לציבוריות - ונתקלים במלחמת חורמה אדירה של הממסד המדושן, של האוליגרכיה הקיימת. אנשי ציבור עם תיקים פליליים יושבים על כיסאותיהם; יושבי בתי סוהר חוגגים בכנסת; יועץ משפטי לממשלה ושר ביטחון לשעבר שמעסיקים עובדי בית לא חוקיים שולחים/מנדבים את נשותיהם לקחת אחריות, לחתום על עסקת טיעון, וממשיכים במשרתם הבכירה; מנהלי תאגידים שמעכו את כספו של הציבור נאחזים בקרנות המזבח; בנקאים שחילקו למקורבים את הכסף של אחרים יושבים איתן על הקופה; ועוד ועוד ועוד.
יעקב פרנקל לא היה כאן כשהמדינה התחילה להשתנות, ולכן לא יכול היה להעלות בדעתו שיקרה מה שיקרה. נתניהו ולפיד היו צריכים לדעת, אבל הם העדיפו לברוח שוב מהמציאות המשתנה.