גם כשהייתה חלק מצ'כוסלובקיה, נחשבה סלובקיה לאחות האיטית יותר מבין שתי האומות שאוחדו תחת הפטיש והמגל הסובייטיים. המדינה הלא גדולה (במונחים אירופיים), המונה פחות משישה מיליון תושבים, מנסה לנער מעליה את התדמית הכפרית הרדומה, פולה את אניצי החציר משיערה, ורוצה להראות לעולם שאינה נופלת ביופייה ובאטרקציות שבה משכנותיה הונגריה וצ'כיה.
ברטיסלבה הבירה כבר ביססה את מעמדה בקרב התייר הישראלי כחלופה מרעננת לפראג או לבודפשט, אולם שאר חלקי המדינה נותרו באלמוניותם. אגב, בדומה לחלקים אחרים בהונגריה ובצ'כיה שכמעט שאינם מתוירים.
בימים שבהם לא נערכים בה פסטיבלים, קושיצה היא עיר סטודנטיאלית קטנה חביבה ובה אוניברסיטאות ואף פקולטה לווטרינריה שבה לומדים לא מעט סטודנטים ישראלים.
גם חובבי הכנסיות יבואו על סיפוקם בביקור: בעיר נמצאת הקתדרלה המרשימה Saint Elisabeth, שהיא גם הכנסייה הגותית הניצבת במיקום הכי מזרחי באירופה. ממזרח לה יש רק כנסיות אורתודוקסיות. בעיר מדרחוב רחב ידיים, שמתפקד כמרכז הבילויים והמסעדות של העיר, כולל בתי מלאכה ואומנויות, גלריות ועוד. כמו ברוב הערים המזרח אירופיות, גם בקושיצה יש עירוב של בניינים היסטוריים עתיקים יותר או פחות, יחד עם שיכונים עגמומיים מהעידן הסובייטי. התושבים מאירי פנים ודוברי אנגלית ברובם.
מערת הנטיפים הסלובקית
עם היציאה מהעיר (שאותה אפשר לכסות ביום אחד), משתנה הנוף. גוונים של ירוק משתלטים, עד שכבר כמעט משעמם לראות עוד מרחבים מוריקים זרועים בכפרים קטנים וציוריים. הכבישים מתפתלים בין כפרים זעירים בני רחוב אחד, שעם שקיעת השמש נראים כמעט נטושים, עד כדי כך שלעומתם רחוב בעיירה ישראלית נידחת נראה כמטרופולין שוקק.
בצדי הדרכים אפשר לראות איכרות סלובקיות חסונות מלקטות זרדים ומתבוננות בתדהמה בעוברים ובשבים בכלי הרכב, שנוסעים בוהים בהן בחזרה.
רפטינג והטופ של הטטרה
גולת הכותרת ומקור גאוותם של הסלובקים הם הרי הטטרה (Tatra), רכס הרים בצפון המדינה, החוצץ בין סלובקיה לפולין, ומגיע לרום של 2,655 מטרים. האזור העצום משמש בית לדובים ולאיילים, ובחלק מהאזורים מותר לצוד, מה שמושך ציידים מרחבי אירופה.
אל חשש, גם למי שדם והרג אינם חלק בלתי נפרד מהחופשה שלו, יש מה לעשות כאן. אפשר ליהנות ממסלולי הליכה ברמות קושי שונות ובאורכים משתנים, שעוברים דרך יערות עבותים, פלגי מים שוצפים, תותי בר, וכל מה שצריך כדי להתנתק ולשאוף עמוק אוויר הרים פריך וצח. מדי פעם אפשר לראות במסלול סבל הנושא על גבו מטען אדיר של בירה. לא ברור לאן הוא הולך ומנין הוא בא, אבל אפשר להתנחם ברעיון שהעבודה שלו כנראה יותר קשה משלנו.
למרגלות המבצר ניצבת בוטקה זעירה, ובה סלובקי משופם וחברותי שמוכר מגנטים ושאר מזכרות לתיירים. ומה הוא עושה באמצע שום מקום כשאין מבקרים? מוציא לו כיסא וקורא להנאתו עיתון מול הנוף הכי יפה בסביבה.
חוץ מהמבצר יש בסביבה אגמי ענק מדהימים, שמעוררים קנאה עזה עד כאב כשנזכרים בכינרת, האגם הקטן ולמוד הסבל שלנו. על גדות האגם נבנו דוצ'ות של מקומיים, חלקן מפוארות, חלקן נזיריות כמעט, אך כולן מאפשרות לבעליהם להתרווח מול האגם, לדוג קצת, לשתות בירה ולהירגע מהשבוע שחלף.
כפי שכבר ודאי הבנתם, אל תבנו על שופינג מטורף, בטח לא באזורים הכפריים של המדינה. והאוכל? מרכז-מזרח אירופי טיפוסי: עשיר, כבד ובעיקר בשרי. הצמחוניים יסתפקו כנראה בתוספות, או בגוש גבינה עצום, מצופה בפירורי לחם ומטוגן בשמן עמוק. לא פלא שבמיני בר באחד המלונות מצאתי גם תרופה נגד צרבת.
אין ספק שלסלובקיה יש הרבה מה להציע לתייר, גם אם הפוטנציאל שלה הוא כעת בבחינת יהלום בלתי מלוטש. לחובבי טבע, ג'יפים או טיולי משפחות אלטרנטיביים זוהי אופציה לא רעה בכלל, ונכון לעכשיו - גם זולה.
מידע מעשי
איך מגיעים? בעונת התיירות, בחודשים מאי-ספטמבר, יוצאות טיסות שכר מהארץ לברטיסלאבה ומשם מגיעים לקושיצה בנסיעה. אפשרות אחרת היא לטוס לבודפשט או לווינה ואז לנסוע שלוש-ארבע שעות לקושיצה. הביאו בחשבון שהזמן הנוסף בדרכים עלול להיות סיוט, במיוחד עם ילדים; אם מגיעים בטיסת לילה, המשמעות היא הגעה לקושיצה כמעט בארבע לפנות בוקר.
* חברת מדראפט מציעה טיולי ג'יפים לטיילים עצמאיים, או בליווי מדריך ישראלי ומדריך מקומי, במחירים הנעים מ-845 אירו לאדם עד 1,185 אירו לאדם.
הכותבת הייתה אורחת של לשכת התיירות של קושיצה ושל חברת התיירות הישראלית MEDRAFT בשיתוף הדקה ה-90