טוב שזה קרה, עוד יותר טוב שזה קרה במהירות הבזק. פרישתו של פרופ' ליאו ליידרמן מתפקיד מועמד לנגיד בנק ישראל היא כולה רווח נקי לציבור, למדינה, לבנק ישראל. עכשיו, היום, מדובר באירוע משפיל, מביך, כואב, מוזר, הזוי ובעייתי, לאורך זמן מדובר בטובה גדולה שליידרמן עשה לנו, לעצמו ולמשפחתו.
ידע רחב, תארים גבוהים וניסיון מקצועי עשיר זה הרבה - אבל לא מספיק. יכולת אישית - זה הסיפור הגדול. מודעות עצמית, אסרטיביות, עצמאות, עמידה בלחצים וניהול אישי של לחצים זה המשהו הבלתי מוגדר, הלא ברור, שחייב להיות במנהל, במנהיג. ואם אין לו זה אז הוא בזבוז זמן לעצמו ולציבור שלו.
בערב שבת הסתבר שלליידרמן יש הכול - מקצועיות, אנושיות, ענווה נדרשת, גם שאפתנות, ותוכניות כנות לעתיד טוב יותר המתבססות על ידע וניסיון אישי - אבל אין לו ה"משהו" הזה. את העוצמה האישית. בכלל לא בטוח שאפשר היה לזהות את זה לפני כן, אפשר שאפילו הוא לא ידע שהוא כזה.
השיח שלו, הטונים שביטא עוד ביום חמישי בערב וביום שישי בבוקר, היו נחושים, אמיצים. הוא הכיר בעומק המשימה, ידע אילו חורים שחורים מכינים לו בנקאים, פוליטיקאים, אינטרסנטים, נציגי מתחרים לתפקיד וגם גורמים בתוך בנק ישראל. מרגע שדיבר על זה, שנשמע מודע לאותם כוחות שעלולים להפיל אותו - ההנחה שלו וגם של שומעיו הייתה שיוכל להתמודד איתם.
אחרי כמה שעות - הפירמידה התמוטטה.
ביום שישי בצהריים התקשרו לקבוע לו מועד לפגישה ביום ראשון, עם ועדת טירקל. בתוך כך יידעו אותו שיהיה עליו להתייחס למספר נושאים שעלו מפניות אנונימיות לחברים בוועדה. לא מדובר בענייני הטרדה מינית (האופנה האחרונה), נראה שגם לא בהתנהלות קלוקלת או פלילית. והוא, בתוך דקות פנה לעורך דין והצטייד בייעוץ תקשורתי. אמרו לו: מה שקרה בפרישה שלך מדויטשה בנק אחרי שנתיים בתפקיד אינו מהווה פגיעה בטוהר המידות, אבל ייקחו לך כמה ימים להוכיח את זה ובינתיים אפשר שהעיתונות "תחגוג" עליך.
זה קרה אחרי שב"גלובס" פורסמה ערב קודם, יום חמישי האחרון, כותרת על תסיסה בוועדה המוניטרית ועל כוונת חברים להתפטר אם ליידרמן ימונה. במקביל נחשף בערוץ 10 שליידרמן נוהג להיוועץ עם אסטרולוג, ושודר סרטון קצר של סבא ליידרמן משחק עם נכדיו.
זה הרגע שבו ליידרמן נשבר. כך קרה שחצי שעה אחרי שמשרד ראש הממשלה שלח הודעה כי ועדת טירקל תחל את דיוניה כבר ביום ראשון, היום, במטרה לזרז את ההליכים, הודיע ליידרמן כי הוא מוותר על התפקיד שעליו חלם יותר מעשרים שנה.
רק יומיים קודם שאל אותו נתניהו אם יש לו, חלילה, איזשהם "שלדים" בארון. ליידרמן אמר משהו כמו: ממש ממש לא. ואם באמת יש כאלה, ומספיקה רק עצם שלד אחת, וליידרמן חשב שיוכל לקבור ולהסתיר אותה - אז עדיף ש"מרחן" ומסתיר עדויות לא יהיה נגיד. מה גם שזה היה הופך אותו, תיאורטית, כנתון לסוג של סחיטה.
ואם מה שהיה בדויטשה בנק הוא עניין שולי, חסר משמעות אמיתית ולליידרמן יש הסבר טוב וסביר והוא בכל זאת התמוטט ודחה מינוי שכל כך רצה וחלם עליו - הרי זה אומר שהיכולת האישית שלו, העוצמה האישית, נמוכה ביותר. כלומר, יכול היה להיות כאן נגיד שעף, נופל ב"פווו" הראשון, בתנודת האוויר הקלילה הראשונה. והרי המשק, הבנקאות הישראלית והפוליטיקה המקומית עמוסה בכאלה שעושים "פווו" חזק...
האם קורה נזק ממשי למשק? כנראה שלא. נזק תדמיתי, בוודאי שכן. בדיחה מהלכת בכלכלות העולם. פדיחה עולמית. הראשון שמרוויח מזה הוא סטנלי פישר המיתולוגי. הנה הנה, הוא רק עזב והאינדיאנים הלבנטינים אוכלים זה את זה. בלי אמריקאי בראש, הכול פה כאוס ואנדרלמוסיה, ובעברית "בוקה ומבולקה". זה רק יעלה את רמת הצעות העבודה הבכירות שפישר מקבל.
ונתניהו, האם למד לקח? האם הבין סוף סוף שגרירת הרגליים, הדחיינות המאפיינת אותו כל כך, עומס הטינות האישיות שמניעות אותו ותחושת הרדיפה שהוא סוחב אתו רק פוגעים בו וביכולתו כמנהיג שהוא מייחס לה כל כך הרבה חשיבות?