הנה הגיע הרגע הזה בחיי כל ממשלה שבה הכותרות זועקות תבוסה, הפסד, כישלון. העיתונים חוגגים רוח קרב בסיסמאות אדומות מסמאות עיניים כאילו היה זה הסייל החדש של קולקציית הקיץ. הציבור משתולל וזועף, נושף וקוצף מרירות, כעס, עלבון. רוצה לראות מפלה בעיניים, הצמא של חום יולי-אוגוסט לעריפת הראשים בכיכר העיר הגיעה וכולם מתאספים, לראות בעיניים, לא רק להאמין לשמועות שהגיליוטינה אכן תרד על ראש האשם.
רק לפני יומיים העיתונים זעקו את האחוזים שעלו בסקרים; 78% לא סומכים על לפיד כשר האוצר, 43% לא יצביעו לו בפעם הבאה ו-54% מרגישים שהוא הפר את אמון בוחריו.
אחד התחביבים שלנו הישראלים לאורך השנים זה להמליך מלכים, לתמוך בהם בצורה גורפת, טוטאלית, עיוורת כמעט. ואז ביום למחרת אנחנו הכי אוהבים להוריד להם את הראש, ככה בצורה דרמטית, חלקה, בלי לפספס.
מה קרה לאותה פופולאריות שלא הייתה מביישת שחקני קולנוע על השטיח האדום, להערצה העיוורת, להבעת האמון המטאורי שלא נראה עוד כדבר הזה בישראל והכל רק לפני פחות משישה חודשים? מה קרה למושגים שאתם אימצתם בחום של ה׳רוח החדשה׳ ו׳הפוליטיקה החדשה׳, על היכולות של האדם השאפתן והאינטליגנטי שהאמנתם בו ונתתם לו את הכוח להיות כמעט ראש הממשלה.
מה קרה? רציתם מופע קוסמות וקיבלתם מציאות לפנים?
זוכרים את יאיר לפיד השרמנטי של שנת 2005, עם הקמפיין המוצלח והמרגש שלו לעמותת 'לתת' על מצב העוני בישראל? לא היה גבול לפופולאריות שלו אז. איך קרה ש׳מבחן הפלאפל׳, משמש נגדו היום כמו ראיה חותכת במשפט פלילי.
כי ככה אנחנו, מעריצים, ממליכים, מתפכחים, מתהפכים והופכים את עורנו.
אז מצאנו לנו את השעיר לעזאזל ועל זה מגיע לנו מחיאות כפיים, סוערות, רק שהבדיחה היא עלינו. כי הכוח האמיתי שמניע את המשרד הזה והאיש האמיתי שעומד מאחורי המדיניות הכלכלית הזאת, שומר בינתיים חזק על כוחו לפי אותם סקרים.