כדי לתאר את מריו בלכר, הכלכלן היהודי-ארגנטיני המיועד על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לכהונת נגיד בנק ישראל, כדאי להתחיל באנקדוטה עליו מימי כהונתו בבנק המרכזי הבריטי דווקא בעשור שעבר. אל חשש: הפעם מדובר בעלילה "מוניטרית" למהדרין, ולא על אסטרולוגיה, סחיבה מחנות דיוטי פרי ויוצא באלו. היא מתארת את התפתחות חשיבתו כבנקאי מרכזי בעשור האחרון ואת גמישותו הרעיונית, שמבקרים יגדירו אולי כזיגזג רעיוני.
מדיניות מוניטרית
במשך חמש שנים, 2003-2008, עמד בלכר, שבהחלט שייך לחוג כלכלני העל הבינלאומיים הבולטים שנתניהו מעריך, בראש היחידה הבינלאומית בבנק אוף אינגלנד, VOE, ששמה הרשמי הוא המרכז למחקרי בנקאות מרכזית. לפי הוול סטריט ג'ורנל (שפרסם על כך כתבה ב-26.1.2013), בלכר קבע לעצמו יעד אחד מעל הכול: להפיץ את בשורת ניהול המדינות המוניטרית אך ורק לפי יעד אינפלציה ליתר הבנקאים המרכזיים בעולם.
לפי הג'ורנל, בלכר מילא את משימת הפצת הבשורה הזו בהתלהבות עד פרישתו מה-BOE ב-2008, ממש לפי שהנגיד החדש דאז, מרווין קינג, התחיל במאבקו בנושא המשבר הפיננסי שבבריטניה לבש צורה של התנפלות משיכת פיקדונות מבנקים ללא תקדים במשך יותר ממאה שנים, ובסופו של דבר הוביל להלאמת כמה בנקים גדולים.
בלכר נהג לומר בשנות כהונתו שהבנקאים המרכזיים בעולם מעוניינים בעצמאות מלאה בעיצוב מדיניות מוניטרית לא מפני שהם שיכורי כוח, אלא מפני שהם האמינו שהם יודעים טוב יותר לבצע את העבודה. המחשבה שלו הייתה - הפוליטיקאים צריכים להפקיד בידינו את מוסרות המדיניות המוניטרית, וכך יימחקו עשרות שנים של אינפלציה גבוהה ואי-יציבות פיננסית. אבל השנה, עשר שנים אחרי הצטרפותו לבנק אוף אינגלנד, בלכר כבר מחזיק בהשקפה שונה מאוד. כאשר הכלכלות המתקדמות מתקשות לשחזר את צמיחתן ולהפחית את שיעורי האבטלה, בלכר מפקפק לא רק ביעילות משטר של קביעת יעד אינפלציה: הוא אפילו מאמין שהמסע לחיזוק עצמאותם של בנקים מרכזיים היה מרחיק לכת מדי, לפי הג'ורנל.
"קביעת יעד אינפלציה אינה יכולה להיות היעד היחיד של בנק מרכזי, מפני שיש ללא ספק לחצים נוספים, ויש יעדים נוספים שבנק מרכזי צריך לשקול", אמר בלכר לג'ורנל בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בינואר בתחילת שנה זו. "אפילו עצמאות, אני חושב, שהייתה רעיון עם בסיס תמיכה פוליטי חזק מאוד, אני כבר לא בטוח לגביה. יתרה מזו, היא התבססה על קצת שחצנות אמיתית של כלכלנים".
בלכר הוסיף שלדעתו, מדיניות פדרל ריזרב האמריקני של קביעת יעד מוניטרי כפול, אינפלציה נמוכה ותעסוקה מלאה, מתאימה יותר מאשר מדיניות ה-NOE של קביעת יעד אינפלציה קבוע, 2%. "כאשר פורץ משבר אמיתי, זה מה שצריך (יעד כפול). אני חושב שזו שגיאה להצמיד משימה של בנק מרכזי לאינפלציה בלבד", אמר בלכר.
אגב, בבריטניה יעד האינפלציה נקבע על ידי הממשלה ולא הבנק המרכזי. מארק קרני, הנגיד הבריטי החדש שכיהן 1 ביולי כנגיד של קנדה, דיבר בעבר על היתרונות של קביעת יעד תמ"ג למדיניות המוניטרית, והוא בוודאי "יוני" במונחי השארת הריבית ברמה היסטורית נמוכה מאוד כדי לעודד את התעסוקה במשק הבריטי - כמו בארה"ב ובמרחב האירו. בלכר, שמכיר מקרוב את קרני, אמר בדאבוס למראייניו שקרני צודק כנראה, ושהוא "אוהד" את רעיונותיו.
חיים אישיים
אז מיהו מריו בלכר, כלכלן מוערך מאוד שזרח בשמי הבנקאות המרכזית בישראל בסוף השבוע? אפשר בהחלט לכנותו גם כלכלן מבריק כמעט ישראלי.
הוא נולד ב-11 ביוני 1948, כמעט חודש אחרי הכרזת המדינה (ישראל), בקורדובה, ארגנטינה. בגיל 22 הוא סיים את לימוד התואר הראשון כלכל והיסטוריה יהודית בהצטיינות יתרה באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 24 הוא סיים את לימודי התואר השני בכלכלה בירושלים. את הדוקטורט בכלכלה כבר השלים באוניברסיטת שיקגו ב-1975 (בגיל 27). הוא התמנה לפרופסור אורח באוניברסיטת בוסטון, בה לימד עד 1980.
באותה שנה הוא הצטרף לקרן המטבע הבינלאומית כיועץ לנושאים מוניטריים, שערי חליפין ומדיניות תקציבית, ולימד תקופה קצרה בחוגים לתארים מתקדמים במינהל עסקים באוניברסיטאות ג'ורג' וושינגטון וניו יורק. בשנים 1986-1991 הוא הרצה בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ון הופקינס. ב-1992 הוא מונה לכהונת יועץ מדיניות בכיר לאירופה ומרכז אסיה בבנק העולמי, תפקיד שבו כיהן בשנים המאתגרות מאוד של קריסת ברית המועצות עליה שלום. אחרי כך היה חבר מועצת העורכים של מסמכי קרן המטבע הבינלאומית, ובשנים 1997-2001 גם של הג'ורנל האירופי לכלכלה מדינית.
בלכר הרצה גם באוניברסיטה המרכז-אירופית בבודפשט, הונגריה, בשנים 1996-2000, ובתקופה זו פגש את רעייתו, כלכלנית הונגריה יפת התואר פירושקה נאג'י. הנישואים הללו עלו לכותרות ב-2008, ואחרי כך ב-2011 כאשר נאג'י פרשה מעבודתה בקרן המטבע באוגוסט 2008 לאחר שהתברר שהיא ניהלה רומן מאולץ למדי, לפי גרסתה, עם מנהל מוסד זה דאז, דומיניק שטראוס-קאהן, הכלכלן חובב השמלות היהודי-צרפתי, שנחשב בשעתו למועמד בעל סיכויים טובים לנשיאות צרפת.
בלכר לא נשאר חייב לקאהן, עוד כלכלן "צבעוני" (אפילו יותר ממיודעינו פרנקל וליידרמן). בראיון לרדיו ארגנטינה לאחר שהוא קרא את המיילים שהוחלפו בין אשתו וקאהן (לפי אתר חדשות העסקים "ביזנס אינסיידר", שבבעלות ג'ף בזוס מאמזון וכעת גם הבעלים החדש של העיתון וושינגטון פוסט), בלכר אמר באותה עת ש"מנהל קרן המטבע הגיע עם מוניטין מסוים בנושא הכאוב מאוד של הטרדות מיניות בצרפת". הדברים נאמרו, כמובן, עוד לפני פרשת החדרנית מאפריקה שקאהן ניסה לכפות עליה יחסים במלונו בניו יורק לפני שנתיים.
אך בלכר הוסיף גם שהדיווחים חדשותיים על הרומן שניהל אשתו לכאורה היו שגויים. לדבריו, הוא ונאג'י היו נשואים רק "מבחינה פורמלית", ולמעשה הם "חיו בנפרד בארבע ומשהו השנים האחרונות". הוא גם הכחיש שלחץ על הנהלת קרן המטבע ליזום את החקירה נגד שטראוס-קאהן בנושא כפיית יחסי מרות על נאג'י, שהתנהלה ב-2008.
תקופת הנגידות בארגנטינה
נחזור לחייו המקצועיים של בלכר. המשבר הכלכלי בארגנטינה שהידרדר במהירות במארס 2001, שכנע את בלכר לקבל את הצעתו של הנשיא דאז פרננדו דה לה רואה לכהן כסגן נשיא הבנק המרכזי המקומי, ולפרוש מכהונת היועץ בקרן המטבע. בעקבות פרישת הנשיא בדצמבר אותה שנה, וגם נשיא הבנק המרכזי רוקה מקרונה, בלכר מונה לנגיד הארגנטינאי על ידי הנשיא החדש, אדוארדו דוהלדה, בינואר 2002. הכניסה לתפקיד הייתה על רקע המשבר החריף ביותר במדינה מאז הפאניקה של שנת 1890, וההנחה היתה שבלכר מונה לא רק הודות לכישוריו המקצועיים הגבוהים, אלא גם בזכות קשריו עם דמויות מפתח בינלאומיות כמו הנגיד האמריקני דאז, אלן גרינספן, שר האוצר האמריקני דאז פול אוניל וסגנו ג'ון טיילור.
יתרון נוסף של בלכר היה יחסיו התקינים עם מגוון רחב של פוליטיקאים בארגנטינה: הוא הומלץ לתפקיד על ידי שר הכלכלה דומינגו קבאיו, חסיד כלכלת השוק החופשי בתקופת כהונתו הקצרה, והיה מיודד עם חברת הקונגרס מהשמאל-מרכז אליסה קאריו ועם הכלכלן הימני ריקרדו לופז מרפי (קאריו ומרפי היו מועמדים לנשיאות ארגנטינה בבחירות של אפריל 2003, שבהן זכה נסטור קירשנר מהשמאל, בעלה המנוח של הנשיאה הנוכחית, כריסטינה פרננדז-קירשנר).
מינויו של בלכר לנגיד ב-21 בינואר 2002 נבע מפרישת קודמו מקארונה בשל הביקורת נגדו על הגבלות משיכת פיקדונות בנקאיים חודש לפני כן ותמיכתו בחוק פשיטת רגל ליברלי יותר (שהבנקים התנגדו לו). בלכר תמך בביטול ההגבלות הללו (שכונו corralito) והכין תוכנית לביטולן באמצעות שטרי אוצר שבעלי הפיקדונות היו אמורים לקבל במקום מזומנים.
כדי להבטיח את ערך השטרות בעתיד הוא החיה גם תוכנית לדולריזציה של כלכלת ארגנטינה (זוכרים את יורם ארידור, שר האוצר לשעבר שהפך לסמל המשבר הפיננסי הגדול של 83' והואשם בקריסת הבנקים שאיימה למוטט את המדינה? גם בארגנטינה הועלה רעיון כזה ב-1999).
הרעיונות הללו נתקלו בהתנגדות שר האוצר החדש של הניא דוהלדה, רוברטו לבאנייה, ובלכר התפטר מכהונת הנגיד ביוני 2002, אחרי פחות מחמישה חודשים בתפקיד.
בסופו של דבר, כאשר הוא כבר כיהן בבנק אוף אינגלנד בלונדון, התרחש ביטול ה-corralito (הגבלות על משיכת פיקדונות) בשלבים מדצמבר 2002.
במשבר הפיננסי ב-2008, נאלצה הנשיאה כריסטינה קירשנר לחפש מימון מקומי להוצאה הציבורית המתרחבת ולשירות החוב החיצוני. היא הותרה לפתוח חשבון בסך 6.7 מיליארד דולר של הבנק המרכזי למטרה זו בדצמבר 2009. הנגיד מרטין רדראדו התנגד לשימוש ביתרות המט"ח, ופוטר על ידי קירשנר בינואר 2010.
שר הכלכלה אמאדו בודו הכריז שהנגיד החדש יהיה מריו בלכר, אך רדראדו סירב לפרוש, והצו המורה על פיטוריו בוטל על ידי שופט עליון. הוא הוחלף לבסוף על ידי הכלכלנית מרסדס מרקו דל פונט.
בלכר, ששוהה כעת בארגנטינה, תרם כמה טורי דעה לקארין, היומון המוביל במדינה. הוא הביע תמיכה ברפורמות הפיקוח בוול סטריט ובחוק הגנת הצרכן הפיננסי שנחתם על ידי הנשיא אובמה, והצביע על הצורך ברגולציה נוספת בשוקי ההון הבינלאומיים.
כך עבר חסיד השוק החופשי להשקפה המצדדת בהידוק הפיקוח על השווקים החופשיים המסוכנים הללו.
משבר החובות האירופי
ב-21 במאי 2012, די קרוב לשיא משבר החובות האירופי, פרסם מריו בלכר ב"פייננשל טיימס" מאמר דעה תחת הכותרת "אסור ליוון ללכת אחרי הדוגמה הארגנטינית". בפתח המאמר הוא הציג את השאלה האם על יוון ללכת אחרי ארגנטינה, שפיחתה את מטבע שלה בתלילות כדי להחזיר לעצמה כושר תחרות כלכלי.
בלכר כתב שכלכלנים רבים פונים עתה לבחון את הניסיון הארגנטיני מ-2002 כדי לנסות להחליט איזו אופציה טובה יותר, הישארות יוונית במרחב האירו או נטישה.
המסקנה שלו הייתה שהמטבע האירופי האחיד אינו מיזם כלכלי אלא פוליטי. כמיזם כלכלי, הבסיס שלו לקוי: מרחב האירו אינו אזור מטבע אופטימלי, והמדינות החברות, עם העדפות ומאפיינים שונים, זקוקות לריביות ולשערי חליפין שונים לאורך תקופות ארוכות. אבל האירו קיים, הוא מגלם אינטגרציה אירופית, וזו אבן הפינה של אירופה שאחרי המלחמה.
לכן, כתב בלכר, כמו עם כל מיזם פוליטי אחר שאינו רווחי מבחינה כלכלית, המוטבות הפוליטיות של האירו הן אלה שצריכות לשאת בעלויות הכבדות בפוטנציה של שימור המיזם הזה. איחוד גרמניה היה פרויקט כזה.
עלותו המוערכת, שני טריליון אירו, מומנה בעיקרה על ידי גרמניה, אך גם על ידי יתר אירופה, בירידה בפעילות ובשערי ריבית גבוהים יחסית לארה"ב ויפן.
את מחיר שימור האירו צריכות, לדעתו של בלכר, לשלם הכלכלות החזקות יותר, בעיקר גרמניה. אפשר להעמיד פנים שהאירו הוא מטבע בר-קיימא אם כל המדינות מצייתות לאמנת מסטריכט, לדוגמה, אבל האמת היא שלהוציא מכלל חשבון "איחוד של העברות כספים" יהיה לחרוץ גזר דין מוות על איחוד המטבע.
מריו בלכר
■ גיל: 65
■ מצב משפחתי: נשוי + 4 ילדים ו-14 נכדים
■ מגורים: בואנוס איירס/ לונדון
■ השכלה: תואר ראשון ושני בכלכלה מהאוניברסיטה העברית (בהצטיינות); תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו
■ תפקידים נוכחיים: סגן יו"ר בנק המשכנתאות הארגנטיני בנקו היפוטקריו; דירקטור ב"אירסה", קבוצת האחזקות הגדולה ביותר בארגנטינה ובבעלות איש העסקים אדוארדו אלשטיין
■ תפקידים קודמים: נגיד ומשנה לנגיד הבנק המרכזי בארגנטינה; יועץ בכיר לבנק אוף אינגלנד; יועץ בכיר לקרן המטבע הבינלאומית; פרופ' מן המניין במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית
■ עוד משהו: את אחד מספריו, כתב בלכר עם פרופ' ליאו ליידרמן שהיה מועמד לתפקיד הנגיד ופרש, ועם צבי אקשטיין שמתחרה אתו על התפקיד