אם לא הספיקו לסייד קשוע כל הבעיות שיש לו בקשר לעם היהודי, אז הנה, בדיוק היום שוב דופקים את הערבי.
- סייד, לא נמאס לך לעסוק כל החיים רק בזה? די, תרים ידיים. נכשלנו, נכשלת.
"לא. לא נמאס. זו הסוגייה הכי בוערת, זה הדבר הכי קיומי, לא מעניין אותי שום דבר אחר. לא הייתי רוצה לכתוב על תקן שכיר חרב או על תקן מי שעושה את זה אך ורק לפרנסתו או על מנת לבדר. זה מה שמדאיג אותי לעומק, זה מה שבאמת מדיר שינה מעיניי. אני מתעסק בזה כל היום. פעם חשבתי שאני בן אדם שקם בבוקר ואומר 'פאק! אני צריך להכין סנדוויצ'ים לילדים ולהסיע אותם לבית ספר', ולא בן אדם שחושב 'פאק! אני ערבי!'. אבל היום אני מבין שכן, אני הבן אדם שקם בבוקר ואומר: 'פאק! אני ערבי שצריך להכין סנדוויצ'ים לילדים ולהסיע אותם לבית ספר'".
קשוע, 38, הוא תסריטאי ויוצר סדרת הדרמה "עבודה ערבית", שהעונה הרביעית שלה משודרת בימים אלה בזכיינית ערוץ 2 קשת, מחבר שלושה ספרים וכותב במוסף "הארץ" טור סאטירי שלאחרונה קצת ממרר את חייו. "אחרי תשע שנים", הוא מסביר, "יש שבועות שאני נתקע ופשוט אין לי. אני לא יכול לסלוח לעצמי כשיוצא לי טור לא טוב. לא יכול להרשות לעצמי לזייף, זה חייב להיכתב ממקום כן ואמיתי. וזה כל שבוע, כל שבוע. פעם היה הרבה יותר קל. פעם בכמה זמן יוצא לי טור שבו אני מסביר שאין לי מה להגיד. אנשים אומרים לי שאני כותב ככה הרבה, אבל זה לא נכון, עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שכתבתי 'השבוע אין לי מה להגיד'".
תחושה של כישלון
הרבה השתנה בקשוע מאז העונה הראשונה של "עבודה ערבית", שבה היה ירוק ותמים, לפחות מבחינה טלוויזיונית. אם בצילומי העונה הראשונה הוא עסק בעיקר ביחס שבין הדיבור בעברית לדיבור בערבית למטרות אותנטיות ואמינות, היום הוא נטפל לנקודות רייטינג ולוקח הכל כל כך קשה, כל כך אישי. "לאנשים, גם בתוך קשת, תמיד יש ביקורת", מספר קשוע. "כשאתה צעיר, פעם ראשונה בזה, ולא מבין בזה, אתה לוקח את הביקורת קשה עד כאב. המון תסכול. היו הרבה בלגנים בעונה הראשונה".
- אתה מרגיש שכולנו בישראל - ערבים או יהודים - קצת פגים?
"לא, ממש לא. הפגים תמימים, אתה יודע. בוא נגיד שהלידה אף פעם לא טבעית במדינה הזאת".
- לידת עכוז.
"לידת עכוז בניתוח קיסרי שהיה צריך בשבילו גם להוציא את כיס המרה ולזרוק את הגווייה לעזאזל או משהו כזה".
- מה אתה חושב על הפריים טיים בארץ?
"הייתי מאוד רוצה שזה ייראה אחרת".
- קדימה, אתה סמנכ"ל פרוגרמינג עכשיו.
"זה הרבה כסף, לא?".
- הכי הרבה כסף.
"אז אני פונה לכל המעסיקים - הייתי עושה רק דברים שמביאים רייטינג, רק רייטינג".
הערבי שמנסה להתקבל
לצד הרייטינג היציב של הסדרה, שנסק עד 25.9% בממוצע בעונה השלישית, ובעונה הנוכחית עומד עד כה על 22.4%, קשוע ממשיך לקבל תגובות מעורבות. "בגלל שהייתה לי טראומה מהתגובות בעונה הראשונה, אני מאושר יותר לשמוע ביקורת טובה מהערבים, בעיקר כשהם מבינים שזו סדרה קומית. היה קשה לשמוע 'הוא מכר אותנו בשביל חופן שקלים', 'פוגע בגאווה הערבית'. עד שנתנו לנו במה בפריים טיים. למרבית הציבור לא היה מושג מי אני ופתאום צץ מישהו שצוחק על ערבים במקום לתת הרצאות נגד הכיבוש".
- "עד שנתנו לנו במה בפריים טיים", נשמע תמיד כמו עלה התאנה של הפריים טיים - גם תחת הכובע של דרמה איכותית וגם תחת הכובע של סדרה שעוסקת בערבים.
"אף אחד לא אמר לי בוא לכתוב. גם ב'הארץ' אני זה שהרמתי את הטלפון הזה, וגם ב'עבודה ערבית' זה מאבק וטלפונים לכל העולם ואחותו כדי שתהיה סדרה בפריים טיים של ערוץ 2".
- יש לי תחושה שאתה ו"עבודה ערבית" מציגים רק צרות קלילות וחמודות, במקומות הקטנים שאפשר קצת לצחוק עליהם. אין סבל אמתי, אלא סבל בורגני, כזה שהחברה הישראלית-יהודית מסוגלת לעכל. לא בא לך לכתוב אופרת רוק סאטירית שתרעיד את כולם?
"זו 'עבודה ערבית' מהגדרתה, מהמקום שלה ובדרך שלה. יש כמה פרקים שגורמים לבכי וזה מאוד קשה, אני מבטיח לך. הדרך הכי טובה עם האג'נדה של 'עבודה ערבית' היא יותר לתקוף את הגזענות של החברה הישראלית ולהציב סוג של מראה של הערבי שמנסה להתקבל כמטאפורה לחברה שמנסה להתקבל - ותמיד נדחית, אגב. בעונה הראשונה אמג'ד היה אמור לחזור לכפר בסוף העונה, אבל שיניתי את זה ועדיין לא החלטתי מה צריך לקרות.
"נתבקשתי לשמור על זה פתוח. כל בן אדם נורמלי שרוצה לעבור ממקום למקום, יכול. כערבי, אתה לא יכול לעשות את זה. בשטחים אפשר לעשות את זה, אבל פה לנטוש את הכפר זה מורכב. חושב שקל לי לגור פה בשכונת דניה ולחשוב איך זה ישפיע על הילדים שלי בלי שהם יהיו פרנואידים כמוני? איך אני מוצא מינון נכון? איך אני מלמד אותם? איך אני מתמודד עם השאלות? הילדה שלי מתביישת לשמוע מוזיקה ערבית. איך היא מקבלת חינוך הכי טוב וגם אני שומר עליה שלא תיפגע מאמירות כאלה או אחרות?".
"במסגרת הדברים שאני מנסה לעשות - אילו הייתי כותב על הערבי במוסמוס או בטירה, זה היה הולך לכיוון אחר. אילו הייתי יודע שהייתי יכול לבקר את החברה הערבית ופונה לקהל ערבי, אולי זה מה שהייתי עושה. במסגרת של ביקורת, זה משהו שמאוד חסר לי. אין ביקורת על החברה הערבית בסדרה הזאת. הלוואי שהייתה, הייתי קורע להם את הצורה. במקום זה, יש ביקורת על עצם העובדה שאתה כבר מחולק, יש ביקורת על התפיסה של חיי היומיום ועל בעיות של זהות.
"אנחנו חיים במקום קיצוני, גזעני וימני. טירה, המקום שבו גדלתי ואני מבקר בו את המשפחה שלי כל שבועיים, היא לא אופציה. כל יישוב ערבי אחר הוא לא אופציה. מה האופציות בשבילי? לעבור לחיפה? יכול להיות. לפעמים אני אומר 'מה אני צריך את הטירוף של ירושלים?'. בירושלים המזרחית אי אפשר לחיות. גרנו שם, עד שצריך לקנות דירה ולך תמצא משכנתה. ואני לא רוצה לקנות בשטח של 67', לקבל זכויות של ישראלי על הגב הפלסטיני. הכל מסובך".
עלה של זין
אלוהים או אללה נמצא בפרטים הקטנים. קשוע מספר איך באחד הלילות האחרונים קם להאכיל בשלוש לפנות בוקר את בנו, כששמע ברקע סאונד מתקתק של רוח נעורים. כששמיעת הלילה התחדדה, הוא זיהה גם את המילים הפרובוקטיביות שעולות בדרך כלל מיציעי בית"ר ירושלים במשחקים נגד בני סכנין - "הנביא מוחמד מת". "כל מה שרציתי, זה שהבת שלי לא תשמע את זה", הוא נזכר בחיוך מריר מאוד. לפני שחזר לישון, הוא הדליק את המזגן וסגר את חלונות הבית, כמו הופך את ביתו ומשפחתו לחללית בטוחה באטמוספירה של גזענות אינסופית.
- המיעוטים מצליחים להגיע לכל מקום בטלוויזיה, זוכים בריאליטי, מקבלים הכרה בפריים טיים בצורה טבעית יותר מפעם - אתה חושב שעדיין צריך את "עבודה ערבית" בטלוויזיה?
"בטח, חד-משמעית כן. זו קומדיה וסאטירה שבסופו של דבר אנחנו מנסים לטפל בסוגיות משמעותיות עבורי בחברה הישראלית, להעביר סוג של מסר. יכול להיות שבמסגרת הגזענות והאפרטהייד בשטחים לא צריכים אותנו. הלוואי שהייתי יכול לכתוב באווירה סלחנית. המסרים מאוד מתגוננים, כי אילו היה הסכם שלום בשטחים ובעזה, היה הרבה יותר יעיל גם מבחינתי וגם מבחינת הצופים לטפל בגזענות, להתעסק רק בנושאים של זהות, בלי לטפל בסוגייה הקשה".
- אתה חושב שהיהודים מבינים כשהמסר כל כך מתון?
"אני לא מאמין שהנקודה הזאת במסגרת שטיפת מוח תקשורתית היא מה שעושה את ההבדל, כי אנשים מנתקים את הדמות מהמציאות. כל מי שחושב שהערבים לא צריכים להגיד תודה על הכיבוש - נחשב שמאלן, וזה השיח כאן. זה לא רק התקשורת. אני מסתכל על הממשלה, על חומר הלימוד, על ימי הזיכרון ועל האלימות. החגים, המשפחתון, הדגלים והלאומיות. זה שקר מוחלט ממה שנקרא נראטיב של גיבוש העם. יש בי כעס גדול ותסכול על הסנוור והעיוורון של הממשלה. לא עוצרים לרגע לחשוב אולי באיחוד האירופי צודקים.
"יש לנו מערכת מפחידה משומנת היטב של הצדקת כל דבר ישראלי. אתה מפקיע קרקעות של ערבים רק כי אתה יכול, רק כי אתה חזק, בירושלים ובחברון. פרסומות של המשרד לפיתוח הנגב והגליל מיועדות רק ליהודים. אם יקראו גם ליהודים וגם לערבים - יודע כמה זה ישחרר ויקל לדעת שמישהו קורא לך לבוא למושב ולא רק מנסה למנוע ממך? תאר לך מצב אוטופי של שתי משפחות - יהודית וערבית - שעושות פרסומת למשרד פיתוח הנגב והגליל".
- בוא נדבר עליך כעל עלה תאנה.
"עלה תאנה? כל הערבים שגרים בישראל יכולים להיחשב כעלה תאנה. אין דרך לברוח מזה. רופא שעובד בהדסה, סטודנטים שלומדים באוניברסיטה העברית, חברי כנסת ערבים. אני מבחינתי צריך למכור - עיתון, ספרים או טלוויזיה - ואם אני רוצה להמשיך להגיד את הדברים אני צריך לעצבן ולהצחיק. לא חושב שקיבלתי פרס על תקן עלה תאנה. יודע מתי הרגשתי עלה תאנה? אולי כשהתקבלתי לפנימייה או לבצלאל, כי אז היה לי ספק לגבי הכישרון".
- אז מה אתה בעצם - ענף של עץ זית או עלה תאנה?
"לא יודע מה עדיף - להיות בפה של יונה או על זין של יהודי".
הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"