למרבה הצער, אנו זוכרים היטב רודנים חסרי רחמים, ולהבדיל גם כוכבי רוק, ספורט או קולנוע, שעיקר עניינם ותרומתם הם קידום עצמם, והרבה פחות מכירים מדענים ששיפרו את מצב המין האנושי. כמה מאיתנו שמעו על מאו דזה דונג או סדאם חוסיין וכמה על חלוץ החיסונים, אדוארד ג'נר או על ד"ר גרגורי פינקוס, שעמד בראש צוות הפיתוח של הגלולה למניעת הריון?
מהבחינה הזו, ביוגרפיה על מדען בתחום הרפואי, כמו זו שיצאה לאחרונה על נשיא מכון ויצמן לשעבר, פרופ' מיכאל סלע ("מיכאל סלע, פרקי חיים", הוצאת שוקן), היא בבחינת תיקון. זהו סיפורו של אחד הישראלים שרשמו את ההישגים החשובים בתחום המדעי, בוודאי אם מתחשבים בפן המסחרי: פיתוח התרופה קופקסון לטרשת נפוצה, שהזרים הרבה כסף לחברת התרופות הישראלית טבע, פחות למדינת ישראל - לאור שיעור המס הנמוך מאוד שהיא גובה מטבע - וגם סכומים נאים למכון ויצמן, לסלע עצמו ולשאר החוקרים המעורבים.
אך לא רק קופקסון. סלע, פרופ' לאימונולוגיה (חקר מערכת החיסון), מקבל תמלוגים גם על תרופת הארביטוקס לטיפול במספר סוגי סרטן, שהומצאה על בסיס מחקר שלו, עם החוקרות אתי פירק ואסתר הורביץ.
בראיון ל"גלובס" מספר מחבר הספר, פרופ' יוסי גולדשטיין, על גורמי הצלחתו של סלע בעולם המדע, על הסיבה, לדעתו, לכך שלא זכה בפרס נובל, ועל ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, ששינה את חייו של סלע.
פרופ' סלע החל את דרכו במכון ויצמן כעוזר מחקר של אפרים קציר. כמה עזרה לו לטפס למעלה, העובדה שעבד תחת אדם שהגיע רחוק, והיה לנשיא המדינה?
"לא הרבה. אמנם קציר נחשב לאחד המדענים הצעירים המובילים, יחד עם אחיו, אהרון, אבל מיכאל היה כוכב בזכות עצמו וקציר הבין זאת. כבר בשלב מוקדם הם כתבו יחד ספר חשוב, עליו קיבלו את פרס ישראל (1959)".
ישנם מדענים שלצד פעילותם ומחקרם, מעורבים גם בתחום הפוליטי-חברתי, כמו למשל, רוברט אופנהיימר האמריקני, שהוביל את פרויקט הגרעין האמריקני ונחקר על פעילותו השמאלנית. סלע, מעיד גולדשטיין, נרתע מפוליטיקה.
"הוא דווקא היה איש פוליטי, אבל תיעל זאת לתפקידו כנשיא מכון ויצמן".
כשאהרן קציר נרצח במתקפת הטרור בנתב"ג ב-1972, סלע מלווה את אחיו, אפרים קציר כחבר קרוב. קציר גמל לסלע במחוות כבוד, כשאשתו מרגלית נפטרה וקציר, אז כבר נשיא המדינה, המתין לו עם אשתו ליד המטוס שהביאו ארצה עם גופתה.
גולדשטיין: "הם היו מאוד קרובים. היו גם מתחים בין המאסטר לתלמיד שבעצמו הפך למאסטר, אבל תמיד הייתה הערכה ביניהם".
מדען ללא נובל
אחד הנושאים המעניינים בספר, נוגע לאי זכייתו של סלע בפרס נובל. תשע פעמים הומלץ לפרס, האחרונה שבהן ב-2011. גולדשטיין רומז בספר, כי הסיבה לכך שלמרות הישגיו החשובים לא זכה בפרס היוקרתי, נובעת מפוליטיקה ומתזמון לא מוצלח.
- אילו שיקולים פוליטיים? בעשור האחרון ישראל בולטת בזכיות מדענים בפרס נובל.
"אין ספק שסלע וקציר לא קיבלו פרס נובל בגלל סיבות פוליטיות. בשנות ה-80 ישראל הייתה כמעט מוקצית מחמת מיאוס בקהילה האקדמית. הגעתי לכך בעקבות ניתוח שעשיתי. בדקתי מי זכה, למה ועל אילו פרסומים. היו כמה גדולים שלא זכו, ביניהם סלע וקציר. הסכם אוסלו נתן פתח למדענים ישראלים לקבל פרס נובל. הקהילה המדעית היא מאוד פוליטית, גם אם אמות המידה השולטות הן מדעיות".
- אין הגזמה בטיעון החוזר בספר שסלע הוא אחד המדענים הגדולים בעולם?
"אין לי ספק שזה המצב. אם עליי למנות חמישה מדענים מאז הקמת המדינה ועד היום, סלע וקציר הם בין החמישה".
השדכן אריק שרון
כתיבת ביוגרפיה מעניינת על איש מדע נראית כאתגר גדול מאשר כשמדובר באיש צבא או בפוליטיקאי (ובישראל בדרך כלל מדובר בשניהם כאחד). אצל המדען הדרמות עלולות להיראות קטנות יותר, אפילו סמויות מן העין - הרצאות, כנסים, קוקטיילים, התרמת כספים למכון וייצמן והנחיות לדוקטורט, לרוב אינם אירועים שמסעירים את הדמיון. בקריאה נדמה שהספר עוסק בהם יותר מדי, ופחות בדרמות שכן היו בחייו של סלע.
כך למשל, את אשתו השנייה, שרה, פגש סלע כשהשדכן הוא לא אחר מאשר אריק שרון, שהכיר את שניהם. בספר מתואר כיצד שרון תכנן לפרטים את המפגש בין השניים.
- סלע ושרון היו חברים קרובים?
"מיכאל הכיר את כולם. העובדה שהתאלמן גם הייתה ידועה. שרה הייתה אשת חברה מאוד בולטת בתל אביב וחברה קרובה של לילי שרון. הידידות נמשכה עד מלחמת לבנון, אז מיכאל הצטרף למבקריו של שר הביטחון שרון ועבר חתול שחור בין המשפחות. נוצרה פרידה קשה, בעיקר מצד מיכאל ושרה. סלע הוא איש מתון, לא מתלהם, אבל נקט עמדה בסיטואציה הזו".
- ובכל זאת, הסיפור הדרמטי הזה לא מוזכר בספר. גם בנושא הקופקסון והעימותים עם טבע הוא לוקה בחסר.
"כמובן שאי אפשר להתעלם מהאנשים והרכילויות, אבל זה לא העיקר. יש המון חומר על סלע. זה לא מתוך כוונה להגן על מישהו. כביוגרף צריך לבחור בין טפל ועיקר".
- אין אפילו מעט ביקורת בספר על סלע. הוא כזה מושלם?
"לא יכול להיות נשיא מכון ויצמן ואיש מדע כמוהו, בלי אינסידנטים שליליים. אבל אצלו הכל במינון מאוד נמוך בהשוואה לאחרים".
האיש ששווה מיליארד שקל (לפני מס)
אם היינו יכולים לבחור דרך רצויה בה אנשים יתעשרו, בוודאי היינו מעדיפים דרך של פיתוח תרופה, על פני, למשל, תעלולים פיננסיים על חשבון החוסכים לפנסיה או עסקי הימורים. סלע הוא מאותם אנשים שהתעשרו בדרך המועדפת. ובכמה הוא התעשר?
משיחות עם גורמים בשוק, נודע ל"גלובס" שהתמלוגים שקיבל מכון ויצמן מסך מכירות הקופקסון (בעיקר בידי טבע) הם בשיעור 9%. מתוך כך קיבלו שלושת החוקרים שפיתחו את התרופה, סלע, רות ארנון ודבורה טייטלבוים, כ-9% כל אחד מהתמלוגים שניתנו למכון, כלומר כ-0.81% מכלל ההכנסות מהתרופה.
נשמע מעט? לא כשמסכמים את הכנסות הקופקסון לאורך השנים.
על פי בדיקה שערך עבור "גלובס" גלעד אלפר, אנליסט בכיר באקסלנס ברוקרז, עד היום נמכרה התרופה בהיקף של 24 מיליארד דולר. לדבריו, "היא הפכה בשנים האחרונות לבלוקבסטר בהיקף 4 מיליארד דולר בשנה. זה סכום מדהים ורווחי". מתוך כך נגזר שסלע קיבל לאורך השנים קרוב ל-200 מיליון דולר.
סלע עצמו טוען שהמספר האמתי נמוך בהרבה - כ-70-80 מיליון דולר, ומאין הפער? כנראה בעיקר הפרוסה הנדיבה שמס ההכנסה פרס לעצמו מהעוגה.
בשיחה עם "גלובס", אומר סלע: "עשיר לא נקבע לפי מה שיש לו, אלא לפי מה שהוא נותן". לדבריו, חלק גדול מהכסף ייעד לפילנתרופיה - תרומות לרעבים, לסיוע לנשים מוכות ובעיקר ללהקת המחול בת שבע, אותה הוא מכיר כבר 40 שנה, אבל רק בשנים האחרונות יכול גם לתרום לה.
"במשך הרבה שנים, עד גיל 75, חייתי כמו רוב הפרופסורים, על משכורת. ב-15 השנים האחרונות יש לי את הכסף הזה. אני לא צריך להתבייש בכך".
ההכנסות מהקופקסון בעתיד תלויות לא מעט, לדברי אלפר, בביצועי התרופה המתחרה, Tecfidera של חברת ביוג'ן, שנכנסה לשוק בתחילת אפריל. עוד אין לדעת מה יהיו ביצועיה לאורך זמן, אבל אפשר לומר די בוודאות שהצמיחה של הקופקסון הגיעה למיצוי".