ביום האחרון של חודש יולי, רגע לאחר שפרש מתפקידו כמנכ"ל נובה והפיץ לכל מאן דבעי את תוצאות החברה לרבעון השני של השנה, ארז גבי זליגסון (46) את מטלטליו, ולקח את משפחתו לחופשה בת שבועיים ב"יער השחור", אי שם בדרום מערב גרמניה. לאחר שבועיים בין עצים והרים, הוא יקפוץ לתפוס גלים באיים המלדיביים, וכשישוב לארץ הוא... אז זהו, שלזליגסון אין עדיין תוכניות להמשך הדרך המקצועית שלו, והוא לא ממש לחוץ למצוא את המשרה הבאה.
אפשר להבין אותו. זליגסון כיהן כמנכ"ל נובה במהלך 7 השנים האחרונות, ולחברה הצטרף לפני 15 שנה, שנתיים לפני תחילת המילניום השלישי. למעשה, את רוב חייו הבוגרים העביר זליגסון בנובה, השוכנת בפארק המדע של רחובות, מרחק פסיעה מהמפעל של אינדיגו וממעבדות של חלק מחברות הביומד המובילות בארץ. יותר מזה - במהלך העשור וחצי האחרון, ובעיקר בתקופת כהונתו כמנכ"ל, עברה נובה לא מעט - לרע ולטוב - וזליגסון היה זה שהוביל אותה באש ובמים, ובהצלחה לא מעטה.
זו רק אחת הסיבות מדוע זליגסון, איש די צנוע, זוכה להערכה רבה בשוקי ההון הישראלי והאמריקאי כאחד, ולא פחות חשוב - בקרב לקוחות נובה, ענקיות סמיקונדוקטור (מוליכים למחצה) שרובן אסייתיות.
נובה (Nova Measuring Instruments) מהווה חלק ממערך הייצור של השבב. תת התעשייה אליה משתייכת החברה נקראת מטרולוגיה (מדע המדידה), במסגרתה נובה מפתחת מכונות מדידה שבודקות את עובי שכבות הסיליקון של אותו מוליך למחצה. תפקיד המכונות הוא למזער את שכבות הסיליקון, וזאת במטרה לשלב אותן בפס הייצור של יצרן השבב (דוגמת TSMC הטייוואנית, שהיא היצרן הגדול בעולם).
זליגסון, בראיון פרישה מיוחד ל"גלובס", מספר כיצד לקוחות החברה הגיבו לפרישתו, במהלך סיור העבודה האחרון שערך באסיה. "זה היה כל כך שונה, שהתקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה: 'אימא, כשבן אדם מת, מספידים אותו ואומרים עליו דברים טובים. לי זה קורה בחיים'".
איך היא הגיבה?
(צוחק) "היא ביקשה ממני לא לדבר ככה".
זליגסון טוען שהמקור לתגובות אלו הוא באופי של תעשיית הסמיקונדוקטור. "זו תעשייה די נישתית. מי שעובד בה, יכול לעבור מחברה לחברה, אך לרוב הוא יישאר בתוך התעשייה, וכך נוצרות בה מערכות יחסים די ממושכות. ובכלל, בחברות האסייתיות - בעיקר בתעשייה הזו - לא מקובל שמנכ"ל שנכנס לתפקידו לפני גיל 40, פורש ממנו לפני גיל 50. אצלם, זהו תפקיד לכל החיים, או לפחות עד גיל הפנסיה. כך יצא, שבמהלך הנסיעה הזו התפתחו לי שיחות די אישיות עם אותם לקוחות. הם ממש ניסו להבין מה עובר לי בראש".
זה הביך אותך או שזרמת איתם?
"גם וגם. מצד אחד, אני בן אדם שמשתית את עבודתו על מערכות יחסים אישיות. יחסים בינאישיים ביני לבין העובדים, הלקוחות ובעלי המניות שלי, תמיד היו חשובים לי. מצד שני, אני די צנוע, אז זה קצת הביך אותי".
ועכשיו לשאלת השאלות: למה אתה פורש?
(צוחק) "אספר לך סיפור קצר: כשהודעתי שאני פורש, חבר טוב התקשר אליי ושאל אותי את אותה השאלה. אחרי חמש דקות שאני מסביר לו, הוא אומר לי 'טוב, חלאס. אני לא עיתונאי, תגיד לי למה אתה עוזב'. אמרתי לו שאין לי גרסה אחרת, זו אותה אחת לחברים ולעיתונאים".
אז בוא נשמע אותה.
"תפיסת העולם שלי אומרת שמנכ"ל צריך לכהן בתפקיד 5-10 שנים, לגרום לחברה להצליח, ואז למקם אותה בנקודה שממנה היא יכולה לבצע זינוק משמעותי. בכל חברה, לאורך כל תקופת זמן ממושכת במחזור חייה, צריך לייצר הזדמנות להתחלה חדשה, דהיינו למנות מנכ"ל חדש. אין לי ספק שהייתי יכול להמשיך להוביל את נובה מכאן והלאה, אך כשהגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות מנכ"ל של אותה חברה כל חיי, בדקתי מהו הרגע הכי נכון מבחינתי להעביר את הניהול הלאה, והרגע הזה הגיע".
בדיקה זו, כך לפי זליגסון, הייתה די מעמיקה, והיא ממחישה ביתר שאת את מחויבותו לחברה ולעתידה אפילו בהעדרו. "ראשית, נובה הגיעה לרמת הכנסות שנתית של 100 מיליון דולר. שנית, יש לה פחות או יותר 100 מיליון דולר בקופה. שלישית, בניתי קבוצת ניהול חזקה. רביעית, הכשרתי יורש מתוך החברה (איתן אופנהיים, ט.צ.), וחמישית, יש לנובה חזון לטווח הארוך, ואיתן שותף לו".
איך ההרגשה - עצוב או מתרגש לקראת הבאות?
"תראי, אף פעם לא יצא לי להגיע לעבודה בלי חשק. אני עדיין מפוצץ באנרגיה ממה שיש לעשות בנובה, וזה פרמטר אישי שגם היה חשוב לי - לא רציתי להגיע לרגע הפרישה כשאני שבע. לכן, זוהי נקודת הזמן המושלמת מבחינתי לפרוש. באנגלית אומרים 'Don't over stay your welcome' - אל תישאר יותר זמן ממה שאתה מוזמן להישאר".
עכשיו אתה בחוץ. לאן מועדות פניך?
"אין לי מושג! ואני אומר לך את האמת. בסרט 'פורסט גאמפ', פורסט אומר: Life is like a box of chocolates, you never know what you're gonna get, ואני כל כך רוצה לפתוח את קופסת השוקולדים הזו!".
ואין טיפה של פחד?
"בכלל לא. יש אושר אדיר שאני מעביר את המושכות של משהו שנוסע כל כך טוב. ב-2006, כשמוניתי לתפקיד, נובה לא הייתה חברה שרצו לעבוד בה, והחלום שלי היה שהיא תוצף בקורות חיים של אנשים שכן רוצים לעבוד בה. הגשמתי את החלום הזה. כבר 3 שנים שעל כל ג'וב בנובה יש עשרות מתמודדים".
בנקודה זו מגלה זליגסון את הצד הפטריוטי שלו. "הייתה לי זכות אדירה להוביל חברה כמו נובה, וזה גורם לי גאווה גדולה", הוא אומר. "אני דור שמיני בארץ. בשבילי, נובה היא מפעל ציוני לא מבוטל. אני פורש ממנה בתחושה נהדרת, כאילו הייתי חלק ממרוץ שליחים, ואת רבע המסלול שלי עשיתי הכי טוב שיכולתי".
7 שנים טובות ורעות כאחד
נובה, שרק באחרונה חגגה 20 שנות פעילות, אכן עברה לא מעט במהלך שנות כהונתו של זליגסון. למעשה, אפשר להגיד כי ביצעה מהפך לא קטן. באוגוסט 2006, כשזליגסון מונה למנכ"ל, החברה בקושי גירדה רמת הכנסות שנתית של 50 מיליון דולר, ורשמה הפסד תפעולי ונקי. מחיר המניה עמד אז על 2 דולר, ושווי החברה היה רק 32 מיליון דולר. בקיצור, וול סטריט לא ממש "ספרה" אותה.
שבע שנים עברו, חלקן רעות וחלקן טובות, ונובה של 2013 שונה מהותית מזו של 2006. ההכנסות מגרדות רמה של 100 מיליון דולר בשנה, שורות הרווח התפעולי והנקי שחורות, ומחיר המניה מדגדג 9 דולר, נסיקה של יותר מפי 4. שווי החברה מתקרב לרבע מיליארד דולר, ו-וול סטריט כבר לא מתעלמת ממנה.
נובה מספקת שני סוגי מכונות מדידה: כאלו המשולבות בתוך המכונות של יצרני הסמיקונדוקטור (IM - Integrated Metrology), ומכונות מדידה עצמאיות שאינן משולבות בתוך מכונות היצרן (SA - Stand Alone). הסוג השני, היקר יותר, הפך לאחד ממנועי הצמיחה של החברה, אך הוא לא היחיד. כפי שזליגסון מסביר, המעבר ממכירת מכונותיה דרך הסכמי OEM למכירה ישירה (וכפועל יוצא, שיפור שולי הרווח הגולמי), וכן שיווק מוצרי תוכנה במקביל למכונות (שהן מוצרי חומרה) - הם אלו שיצרו וימשיכו לייצר את התשתית להמשך הצמיחה של נובה.
"למעשה, מה שהצלחנו לעשות הוא להגדיל את שוק היעד שלנו (Addressable Market), ומכאן כוחנו", אומר זליגסון. "קחי לדוגמה את TSMC, שהיא הלקוחה הגדולה ביותר שלנו. TSMC כל הזמן מחפשת איך להגדיל את היקף השימוש במכונות שלנו, וכך היכולת של נובה לגדול בתוך אותו מפעל סמיקונדוקטור, גדלה. שוק היעד, ברמת המפעל הבודד, גדל מדי שנה בשנה. בשנת 2009 לדוגמה, מדובר היה על 30-40 מיליון דולר, ואילו השנה מדובר על 150-200 מיליון דולר, כלומר השוק יותר משילש עצמו".
זליגסון מסביר כי אותה דרישה מצד TSMC ודומותיה נובעת מהצורך שלהן לייצר שבב כמה שיותר קטן - צורך שהוא פועל יוצא של מציאות טכנולוגית שאינה נחה לרגע. "ככל שהשבב קטן יותר, צריך למדוד אותו יותר, ולכן צריך יותר מכונות מדידה, וזהו מנוע הצמיחה הכי גדול של החברה". דרישות אלו סייעו לנובה לצמוח הרבה מעבר לצמיחה של שוק הסמיקונדוקטור כולו - 10.1% בממוצע לשנה בשנים 2007-2012. "הטכנולוגיה שלנו נמצאת בתהליך אימוץ הרבה יותר תלול משאר המכשור שמיועד לתעשייה", מסביר זליגסון.
"שברתי את תקרת הזכוכית"
כדי להבין קצת יותר לעומק מדוע יש דרישה למכונות של נובה, נסביר בקצרה את תהליך הייצור של שבב. Wafer, פרוסת הסיליקון שממנה מיוצר שבב, עוברת חמישה שלבי ייצור: Implant .1 Photolithography .2 Etch .3
CVD .4 והאחרון - CMP.
מראשית דרכה, נובה ביססה עצמה דווקא בשלב האחרון, שפירושו Chemical Mechanical Polishing, ובשפה פשוטה - ליטוש. כשהשיקה את המכונות העצמאיות חדרה לשלבי ה-Etch וה-Photolithography. יותר מאוחר הצליחה להחדיר את המכונות המשולבות ל-Etch. "כך, שוק היעד שלנו גדל למיליארד דולר (!) לעומת 80 מיליון דולר כשנכנסתי לתפקיד, וזה מה שנותן לי את הביטחון שנובה תמשיך לצמוח", אומר זליגסון. באחרונה, החלה החברה לשווק מכונות עצמאיות לשלב ה-CVD, ואילו השלב הראשון, ה-Implant, פחות מהותי לצמיחתה.
"בהסתכלות קדימה, המטרה של איתן (מחליפו בתפקיד, ט.צ.) היא להגדיל את הנתח של נובה בתוך אותה עוגה ששווה מיליארד דולר. אני את תקרת הזכוכית כבר שברתי", אומר זליגסון.
כדי לאכול יותר מאותה עוגה, כבר במהלך 2011 החלה נובה לשווק פתרונות תוכנה במקביל למכונות שהן פתרונות חומרה, כמו תוכנה לניהול ציי מכונות וכדומה. זליגסון חוזה כי פתרונות התוכנה יצרו לחברה הכנסות של עשרות מיליוני דולרים תוך מספר שנים, ועד אז מסתפקת נובה בתוספת הכנסה שנתית של מיליוני דולרים בודדים. עם זאת, התרומה המהותית של פתרונות התוכנה באה לידי ביטוי בשיפור שולי הרווח הגולמי ממגזר המוצרים. אלו עמדו על 38% ב-2001, על 51% ב-2006, ואשתקד על 59%. כך, נוצר שיפור בשולי הרווח הגולמי הכולל מ-22% ב-2001 ל-43% ב-2006 ול-53% ב-2012. "למעשה, נובה לא צריכה למכור הרבה פתרונות תוכנה כדי לשפר באופן משמעותי את שולי הרווח הגולמי", מסביר זליגסון.
נובה אינה השחקנית היחידה בתחומה. מתחרותיה הישירות הן NanoMetrics ו-KLA Tencor, ומתחרותיה העקיפות הן חברות כמו אפלייד מטיריאלס והיטאצ'י. "מבחינה טכנולוגית, התחרות בינינו מוכרעת בנקודות. אין נוק אאוט", אומר זליגסון על המתחרות הישירות. "זו תחרות עזה, ולכן ההשקעה במו"פ מאוד מהותית. משך זמן הפיתוח של שבב אצל הלקוחות שלנו התקצר משמעותית, ונובה חייבת לעמוד בקצב הזה". לדבריו, התחרות יוצרת לחץ מחירים תמידי, אך מכיוון שנובה משכילה להוסיף ערך מוסף למכונותיה, מחיר המכירה הממוצע של מכונה של החברה דווקא הכפיל עצמו בתקופת כהונתו.
ואכן, נובה משקיעה לא מעט במו"פ, ולדברי זליגסון, שוק ההון מבין מדוע היא עושה זאת, ולכן "סולח" לה על פגיעה בשורה התחתונה בטווח הקצר, כתוצאה מההשקעה במו"פ למען הטווח הארוך. ב-2010 היוו הוצאות המו"פ 14.4% מסך ההכנסות; ב-2011 מדובר היה על 18.2%; ב-2012 על 25.6%, ואילו במחצית הראשונה של 2013 - 27.1%.
כפועל יוצא, שולי הרווח הנקי ירדו מ-25.6% ב-2010 ל-12.3% ב-2012 ול-9.4% במחצית הראשונה של 2013. "אני לא משקיע על חשבון מעבר להפסד", מבהיר זליגסון. "אני מאמין בצמיחה תוך כדי שמירה על רווחיות, אפילו אם זו נשחקת".
נובה יכולה להרשות לעצמה להשקיע הרבה יותר במו"פ. לחברה יש בקופה 97.6 מיליון דולר - 41% משוויה. "ראשית, בתעשיית הסמיקונדוקטור, הנזילות של הספק - דוגמת נובה - מאוד חשובה ללקוחות שלו", מסביר זליגסון. "שנית, החברה כן מתכננת להשתמש בקופה זו כדי להרחיב את הפלטפורמה ששמה 'נובה' דרך רכישות. בשנה שעברה בחנתי שתי רכישות, אך כשהגעתי לדיו דיליג'נס הבנתי שהן לא כדאיות. ייתכן שנובה תבחן אותן שוב בעתיד". ובכלל, טוען זליגסון בנימה פטריוטית, "ישראל הפכה למרכז עולמי של תעשיית האלקטרו-אופטיקה. לכן, לחברה כמו נובה נכון להוביל את הקונסולידציה בתחומה".
"אין לי שום כוונה לנהל את החברה"
במאי האחרון מונה זליגסון לדירקטור בחברה ישראלית פחות מצליחה מנובה - די.אס.פי.ג'י. זליגסון תפס את מושבו של יאיר שמיר בדירקטוריון, לאחר שזה הפך לח"כ ומונה לשר החקלאות. המינוי נראה בתחילה מעט תמוה. ראשית, זליגסון הקפיד במהלך כל תקופתו כמנכ"ל נובה לא לכהן כדירקטור בחברות אחרות. כל כולו היה בנובה, והוא נהנה מזה - כפי שהוא עצמו מעיד. שנית, חודש וחצי לאחר מינוי זה הודיע זליגסון על פרישתו מנובה, וההערכות היו שמינויו לדירקטור בדי.אס.פי.ג'י - שאז הייתה קבורה עד צוואר במאבק שליטה רווי יצרים מול קרן השקעות אמריקאית - הוא רק תחנה בדרך להפיכתו למנכ"ל החברה.
"ממש לא", שולל זליגסון הערכות אלו כשאנו מבקשים את תגובתו בנידון. "אין לי שום כוונה לנהל את די.אס.פי.ג'י. הפכתי לדירקטור בה כדי לנסות לעזור לה להתמקד במה שנכון עבורה. זו חברה, לפחות בעיניי, שנמצאת בנקודת פיתול מאוד מעניינת, ואני רוצה לסייע לדירקטוריון לבדוק אם אכן יש תקומה לצמיחה שלה. אני באמת מרגיש שאני יכול לתרום לה".
די.אס.פי.ג'י נפרדה באחרונה מאלי איילון, היו"ר ומי שניהל אותה לסירוגין לאורך תקופה די ארוכה. הדחתו של איילון הייתה חלק מניסיון ההשתלטות של קרן Starboard על החברה - ניסיון שעדיין לא הפך למציאות - וכפי שזה נראה כרגע אף אחד מהצדדים עדיין לא אמר את המילה האחרונה. לכן, מעניין יהיה לראות כיצד ישתלב זליגסון בתוך המאבק הבלתי נגמר לעיל. די.אס.פי.ג'י, המפתחת שבבים עבור טלפונים אלחוטיים, נסחרת לפי שווי של 156 מיליון דולר ובקופתה 119.9 מיליון דולר.
ההון שצבר: כ-30 מיליון שקל
למרות הוותק שצבר בחברה, ולמרות שכמנכ"ל הפך אותה לסיפור הצלחה, זליגסון לא צבר הון מנקר עיניים במהלך העשור וחצי שעבד בנובה. מבדיקת "גלובס" עולה כי במהלך שנות כהונתו כמנכ"ל (2006-2013) מימש זליגסון מניות תמורת כ-3.2 מיליון דולר (כ-12 מיליון שקל, ברוטו לפני מס ולפני מימון תוספת המימוש של האופציות למניות). בידיו נותרו מניות ואופציות ששווי הברוטו שלהן הוא 1.7 מיליון דולר (כ-6 מיליון שקל).
נובה התאגדה כישראלית ולכן אינה כפופה לחובת הגילוי של שכר בכיריה, כפי שקובע החוק האמריקאי. במקביל, היותה דואלית משחררת אותה מחובה זו כלפי שוק ההון המקומי, ולכן לא ניתן לדעת מה בדיוק כוללת חבילת השכר של זליגסון.
בהנחה שקיבל אופציות במסגרת תפקידיו הקודמים בחברה, ובהנחה ששכר הבסיס החודשי שלו דומה לממוצע המקובל במשק הישראלי למנכ"לים ברמתו, ניתן להעריך כי זליגסון צבר 30 מיליון שקל (שוב, ברוטו לפני מס).
