"זה קיץ סביר עד עכשיו, לא?". אני שואל, וברק דהן מביט בי ממרומי גובהו הבלתי נתפס כמעט. "עד עכשיו...". הוא עונה. "ו... נו... זה טוב...?". "עוד מוקדם להגיד", הוא פוסק. בוקר יום שישי של אמצע יולי. השמש קופחת, אבל באופן מוזר עדיין לא יותר מדי. וזו לא רק השעה המוקדמת. היולי הזה, לפחות נכון לשעת כתיבת שורות אלה, רחמן למדי בינתיים.
ענבי הקריניאן בכרם המבוגר (בן 40), בבקעת הנדיב שליד זכרון יעקב, נמצאים בשלב הבוחל, vearison בצרפתית. זהו השלב שבו ענבים אדומים (או שחורים, אם תרצו) הופכים לכאלה. לא, הם לא נולדים ככה. כל הענבים נולדים קטנים מאוד וירוקים מאוד. הירוקים (או הלבנים) נשארים כאלה עד הסוף; כלומר, ירוקים. האדומים מחליפים את צבעם בקיץ. לכאורה שלב קריטי. למעשה, כפי שמיד אלמד, שלב קריטי ביותר.
דהן מסביר לי שאף שכולם אוהבים לדבר על חורף טוב או לא טוב ליין - כזה שמשופע בגשמי ברכה נחשב לטוב, כמובן - בעצם מה שמשנה בחורף זה כמה קר היה, לא כמה רטוב. שהרי גפנים כידוע אינן צריכות יותר מדי מים. להפך. תן להן יותר מדי מהפינוק הזה, וענביהן יהפכו לדלילי טעם ועוצמה. ממש כמו במיץ פטל, אם תרצו.
גם החמסינים באביב, שאף עליהם אוהבים כתבי יין לפטפט את עצמם לדעת, הם הרבה פחות קריטיים. החמסינים של יולי-אוגוסט הם השלב הכי דרמטי. שלושה-ארבעה ימים של חום קיצוני בשיא עונת ההבשלה - והגפן תסגור את הפיוניות שבעליה, ותיכנס למעין קומה. הענבים ייאבדו את המים שהצטברו בהם ואיתם גם את החומצה הכה נחשקת, זו שהופכת אותם לא רק למתוקים אלא גם למרעננים (גם בתור יין לעתיד, ובעצם בעיקר בתור שכזה) ויהפכו לשקיות ריבה קטנות. ריבה זה נחמד. על הלחם.
ברק דהן הוא דור חמישי לכורמי זכרון יעקב. אבות-אבותיו עלו לכאן מרומניה, ומאז הם מגדלים ענבים בבקעת הנדיב, שבה אנחנו עומדים כעת. את רוב ענביו הוא מוכר עדיין ליקבי כרמל הענקיים, קצת גם לאחרים, וממיעוטם הוא יוצר את היין שלו.
"אני רוצה לעשות יין שמבטא את בקעת הנדיב", שולף דהן את משפט הטרואר הקלאסי. "לא אכפת לי אם אלה יהיו קברנה סוביניון ומרלו בורדולזיים קלאסיים, או סירה וקריניאן מהדרום של עמק הרון. בינתיים נראה לי שלדרומיים יש יותר מה להציע באזור שלי. אבל אולי זה עוד מוקדם מדי".
כבר למעלה מעשור שדהן ובת זוגו הילה בודקים מה יש לאזור שלהם להציע. הכורם בן כורם חבר לייננית בוגרת אוניברסיטת אדלייד הנחשבת באוסטרליה. הילה נסעה ללמוד שם רק אחרי שהפכה לבת זוגו, ובעצם כדי להגשים את חלומו/חלומם המשותף: להקים יקב.
ביקב הקטן והיפהפה שלהם בלב זכרון יעקב, יוצרים השניים יינות אדומים עזי טעם ומבע, ולצדם גם לבן מרענן אחד ורוזה נהדר שהיה לטעמי הפתעת הטעימה. יקב סומק, זה שמו של היקב שלהם, מייצר בסך-הכול 12 אלף בקבוקי יין בשנה. בוטיק אמיתי עם מספרי בוטיק אמיתיים של פעם, בעידן שבו כל יקב בוטיק רציני ממוצע מייצר משהו כמו חמישים אלף בקבוקי יין בעונה. דהן מתעקש לעשות הכול בעבודת יד אמיתית, עם מועך-מפריד (Press) מיושן מעץ ועם כל שאר פריטי הציוד הקלאסי של פעם.
אנחנו יושבים בחצר היקב שהיא גם חצר ביתם, שותים רוזה קר וטעים, ודהן מנסה להסביר מדוע הוא מתעקש ליישן את יינותיו כל-כך הרבה זמן (לפחות שנתיים בבקבוק ועוד לא מעט זמן בבקבוק ביקב עצמו). "אני רוצה שהלקוח יקבל יין מוכן. היות שככה התחלתי כבר אין לי בעיה להמשיך עם זה. המחזוריות השיווקית כבר נקבעה". והרווח - כולו שלנו.
עכשיו נותר רק לקוות שהגדרות הכמעט בלתי נראות שמתח אכן יעצרו את חזירי הבר הרעבתנים ואת חובבי הענבים, ואם אפשר - בלי לפגוע בהם יותר מדי.
טעימה
יינות יקב סומק
רוזה 2012. הפתעת הטעימה. 50% קריניאן ו-50% סירה מניבים רוזה רציני וכמעט כבד ראש, יחסית ליינות הרוזה החביבים שמקובל לייצר במחוזותינו בדרך כלל. רוזה כמעט פרובנסלי בטעמו המלא. מרירות קטנה ומקסימה לטעמי. נהדר. 69 שקלים
קריניאן 2008. הקריניאן של יקב סומק מגיע כאמור מיקב בוגר במיוחד בן כ-40 שנה. 100% ענבי קריניאן מיושנים כשנתיים בחביות עץ אלון צרפתי, רק 30% מהן חדשות. ועדיין, מה שמתקבל הוא יין בריון הזקוק לכל זמן היישון שדהן ואתם אחריו תאפשרו לו. 99 שקלים
קברנה פרנק 2009. האדום הכי טוב בטעימה שלנו לטעמי (טעמנו גם סירה). 100% ענבי קברנה פרנק מכרם אבו-ליבדי (הכרם הכי טוב שלי, אומר דהן, שיש לו עכשיו "רק" מאה דונמים, לעומת ה-400 שהיו לו פעם). יין אלגנטי ורך. 99 שקלים
טיפה
בציר טוב
במסגרת חגיגות 30 שנה ליקב רמת הגולן, מציין היקב את יום הולדתו עם סמן איכות אחר, האלבום המיתולוגי "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, החוגג גם הוא 30. האירוע מתקיים כחלק מ"ערבי גמלא באוזןבר" בתל אביב, שבמסגרתם מזמין היקב את הקהל למופע אינטימי של אילן וירצברג יחד עם יעקב רביץ, ברוח האלבום המקורי.
22/8, 20:00. 50 שקלים (40 לחברי מועדון)