גיא מרוז שונא לריב. בכל פעם שהוא רב עם אורלי וילנאי, אשתו ושותפתו לעבודה, בא לו למות. גם בפגישות עם הפסיכולוגית שלו, הוא אומר, תמיד עולה בשיחות שהוא בן אדם שלא אוהב להסתכסך עם אחרים, ובכל זאת, לאורך כל הקריירה העיתונאית שלו, ועוד לפניה, בפאזת הסטיריקן חסר הגבולות, הוא רב על בסיס קבוע ובלי חשבון, עם כל מי שעושה, לדעתו, עוולות.
עכשיו הוא מתמקד בסכסוך עם התזמורת הפילהרמונית, והוא עושה את זה עם כל הלב והאמוציות, ועם תביעה על סך 400 אלף שקל שהגיש נגד הנהלת התזמורת בגין פיטוריה של אמו, דליה מרוז ז"ל, אחרי 17 שנים, לטענתו, בלי פיצויים ובלי יחס הולם.
"הפיטורים הרגו את אימא שלי", הוא אומר בכעס, ולא אכפת לו שיושבי בית-הקפה מסתכלים עליו בעניין. לא נראה שממש מזיז לו מה חושבים עליו. "היא עבדה שם 17 שנים בחשבוניות, ועבדה מעולה. כמות המכתבים שהגיעו לפילהרמונית אחרי הפיטורים שלה מוכיחים עד כמה. כשהם עזבו את היכל התרבות, הם חשבו שהיא לא תעמוד בזה, ולקחו חברה צעירה שתחליף אותה. ברור שמותר להם, אבל לא בלי פיצויים.
"עשו לה מסיבת פרידה עלובה, נתנו לה איזה תיק. אדון זובין מהטה אפילו לא טרח להגיע ללוויה שלה. יודעת למה? כי הייתה חזרה שנפלה בדיוק על מועד הלוויה. אם היו מודיעים לי, הייתי משנה את השעה, כי זה היה חשוב לה, או, אולי, הם היו מזיזים את מועד החזרה.
"אימא שלי הייתה עבד נרצע של התזמורת. לא היה בית, רק זובין מהטה. הוא רצה להגיע לשבעה, ולא הסכמנו, אז כנראה לא היה לו נעים. אני והאחיות שלי תובעים אותם, והכסף ילך לקרן למוזיקאים צעירים".
"בתוכנית הבוקר לא אדבר על זה ספציפית, ובהחלט נראיין מישהו מהפילהרמונית אם נצטרך. אני אולי לא אשב בראיון, כי אני מנוע בגלל התביעה, אבל אין שאלה שהם יוזמנו לפי הצורך. לעומת זאת, יש אנשים שלא ייכנסו אלינו. אני אשתמש בכל במה, כי אימא שלי מתה. היא חשבה לתבוע אותם בעצמה, אבל כשהם שמעו שהיא פנתה לעו"ד אורנה לין, הם אמרו לה שייקחו אותה לפרויקטים. היא הייתה בת 72, והם לא התכוונו לתת לה כלום, אבל היא כל הזמן קיוותה".
- אז אתה נלחם בכל הכוח, גם נגד קיבוץ תל יצחק שלא הסכים לקבור אותה בבית הקברות שלו.
"אני לא יכול בלי המלחמות האלה. היה הסיפור עם גבי אשכנזי, שאמר לאורלי, 'את אחלה כוסית'. הייתי חייב לכתוב על זה בטור שלי ב'מעריב'. אורלי התנגדה, אבל לא יכולתי. לא ידעתי שזה יתגלגל לאן שזה התגלגל. כתבים התחילו להתקשר ולשאול למי אני מתכוון, כי לא הזכרתי את שמו".
- אפילו אמנון דנקנר ז"ל, חובב עימותים ידוע, הצליח להיגמל מזה בערוב ימיו.
"אני לא מוכן שמשהו ייגמר באופן לא צודק, קשה לי להפסיק".
- בוא נשנה נושא. הייתה לך קריירה מוזיקלית מבטיחה, והפסקת אותה. למה?
"הייתי מוזיקאי לא רע ופסנתרן בינוני. לא נורא הצלחתי בזה. זאת אומרת, בהתחלה הצלחתי, ואחר-כך היה רצף מפואר של כישלונות. אחר-כך התחלתי לכתוב מוזיקה לתיאטרון, והיו הצלחות, ואחר-כך רצף של כישלונות. אין דבר כמו לעמוד על הבמה, במוזיקה, בהופעות. בעיתונות אין קתרזיס כזה".
- בטלוויזיה ודאי אין.
"לעמוד מול מצלמה זה קר. בהרצאה מול 200 איש זה קיים פי כמה, בגלל זה אנחנו מביאים אנשים לאולפן. הלוואי שהייתי יכול לעשות מה שאני עושה ולא להיות מפורסם. אנחנו לא מתלוננים, וחלילה לא מקטרים על זה. חוץ מפפרצי אחד שמציק, אנחנו תמיד מחייכים לכולם, באמת. ביום שזה ייגמר בטח ניכנס לחרדות".
- יכולת לחסוך את כאב הראש אילו היית עושה מה שאימא שלך רצתה, שתהיה מלחין.
"זה מה שהיא כתבה כשהייתי בן יומיים. אבא, שהיה מפיק בתיאטרון, רצה שאהיה פסנתרן, וכשהתלוננתי שאני לא רוצה לנגן, הוא היה אומר שאת שמעון כהן היו מכריחים. אני מודה לאלוהים שלא הפסקתי. רק שבגיל 16 קרה לי דבר נורא".
- מה קרה?
"אריק איינשטיין הקליט שיר שהלחנתי, 'שיר אהבה' של יהונתן גפן. דרך קשרים של ההורים הגעתי אליו שישמע אותו. אריק איינשטיין היה אז סכום כל האמנים שיש היום מבחינת ההערכה וההערצה, והשיר הזה לא יצא בסוף - טראומה שרק היום, אחרי טיפול פסיכולוגי, פתרתי אותה".
- יצא לך לדבר על זה עם איינשטיין?
"לא. הרחיקו אותי ממנו, והוא בכלל נורא התעצבן כשבאתי להקלטות. השיר פשוט נפל, כמו ששירים נופלים בתקליטים. התחיל דיבור בברנז'ה על הילד בן ה-16 שכתב לאריק איינשטיין, ואז הקלטתי שיר שכתבתי. חברים ניגנו, ההורים מימנו, ולא השמיעו אותו בכלל. התקשרתי לקוטנר ואמרתי לו, קוראים לי גיא, למה אתם לא משמיעים את השיר? והוא אמר שבטח הוא לא מספיק טוב, ואני התעקשתי שהוא טוב. הוא אמר שיקשיב לו, חזר אליי ואמר שצדקתי, והוא הפך ללהיט. סי.בי.אס רצו להכות על הברזל, החתימו אותי ל-5 שנים והוציאו לי דיסק כשהייתי בן 19, ובדרך עשו את כל הטעויות בעולם, והוא נכשל".
- וזה שבר אותך?
"תראי את הכתבות על אלה מ'כוכב נולד' שמתמוטטים. את מבינה מה זה ילד בן 19 עם חוזה ועם כישלון, ובלי אנשים שיכולים לייעץ לו?".
- מה לגבי ההורים?
"הם ניסו, אבל חברת התקליטים פשוט זרקה אותי. אחר-כך כתבתי מוזיקה להצגה 'כולם היו בניי חוץ מנעמי', שהייתה להיט מטורף, בהתחלה בהתנדבות, ואחר-כך ריהטתי בעזרתה את הדירה שלי. כתבתי לתיאטרון והצלחתי, אבל לא נהייתי המוזיקאי הכי חשוב בתיאטרון".
- אז ויתרת על המוזיקה?
"כמקצוע. אני אומר שהתדרדרתי מהמוזיקה לעיתונות. אבל ללא ספק העולם שלי היום הוא הרבה יותר עשיר, ולא רק בגלל אשתי".
- עכשיו אתה מוציא דיסק.
"ביום הולדת 50 אורלי עשתה לי הפתעה, הלכה לרוני בראון והשמיעה לו שירים שכתבתי, והוא נתן לי מין חוזה הקלטות בהליקון. זה תקליט על מחאה ועל אהבה. כדי לא להוציא אותו סתם, בטח זה יהיה כשאורלי ואני נצא עם מופע שיתבסס על ההרצאות שאנחנו נותנים, על איך אפשר לשנות עולם, ותהיה בו גם מוזיקה".
- עוד פרנסה חוץ מהפרנסה בטלוויזיה.
"אנחנו עובדים נורא קשה. בגלל שאנחנו מתפרנסים כל-כך יפה, הסכמנו לעשות גם את יום שישי, ואת השכר הזה אנחנו תורמים לצוות. זאת הייתה הצעה של אורלי, וקפצתי עליה".
- זה לא נורא שוחק לקום 6 ימים בשבוע באמצע הלילה?
"אנחנו באושר של חיינו, בגלל התנאים הפיזיים. ב-9 בבוקר גמרנו להתפרנס, ויש לנו המון זמן פנוי".
- לא ממש. אתם מצלמים עונה שנייה של "חוזרים בתשובה", אתה כותב ב"מעריב", מרצה.
"ואני מספיק לראות את 'חדר החדשות' ואת 'מיסטר סלפרידג'ס', סדרות שאני מת עליהן".
- כשמרוויחים הרבה, אפשר לטפל באנשים שאין להם?
"אנחנו מרוויחים היטב, אבל הכול בפרופורציה. לפני 4 שנים קניתי דירה בפעם הראשונה בחיי, אבל זה לא מדויק; בנק דיסקונט, אורלי ואני קנינו דירה, שמשכנתא של מעל מיליון שקל היא החלק המרכזי בה. אורלי היא המוח הכלכלי, אני אסון כלכלי. בזכותה ובזכות בנק דיסקונט יש לנו דירה.
"אני בזבזן נוראי. היו בחיי תקופות מאוד קשות כלכלית. לא פעם צלצלו מהבנק, ולא ידעתי מה לעשות, כי גניבה לא הייתה אופציה. איך אני יכול לאכול סושי ולטוס לחו"ל ולטפל באנשים שקשה להם? אולי מעמדה חזקה אפשר לעזור. אורלי מתפקדת בשוטף כמו עובדת סוציאלית. מתקשרים אלינו אנשים בימי שישי בערב, ב-5 לפנות בוקר, מחכים לנו ליד הבית".
תגובת התזמורת הפילהרמונית:
"דליה מרוז ז"ל לא הייתה עובדת שכירה של התזמורת. משרדה העניק שירותי יחסי ציבור לתזמורת ולגופים נוספים על-פי חוזה שנעשה בין הצדדים. מכיוון שמדובר בהתקשרות מסחרית, היא נמשכה הרבה אחרי שדליה הגיעה לגיל 67 - גיל הפרישה לעובדי התזמורת. מוזר איך דווקא בנה, שלא היה צד לחוזה, הוא התובע בעניין.
"בעת לווייתה נערכה חזרה גנרלית שנקבעה מראש עבור קונצרט שהתקיים באותו הערב. הנהלת התזמורת השתתפה בלוויה. מאסטרו מהטה תכנן להגיע לשבעה ולהביע תנחומיו, אך ביטל הגעתו לאור איומיו של מרוז במהלך הלוויה ולאחר העלבונות הקשים שהטיח בפניו בתקשורת בימים שלאחר מכן. מהטה הביע את תנחומיו בפומבי. הוא והתזמורת הפילהרמונית מוקירים תודה לדליה על שנות עבודתה ועל תרומתה הרבה".