הנוף ממשרדו של עו"ד אלי זהר - בקומה ה-40 של מגדל אלקטרה - מתעתע. בורות ענק נגלים ממנו, אבל העין רואה רק את אלה שהיא רוצה לראות. בורות גלויים, עתירי פוטנציאל נדל"ני. בורות שנחפרו כדי לצקת בהם יסודות למגדלי היוקרה החדשים שיאכלסו את קו הרקיע העתידי של תל-אביב. את הבורות התרבותיים, אלה הסמויים שנפערים אט-אט מתחת לבתי העיר על מוסדותיה ותיאטראותיה, העין לא רואה. אבל הם שם, מכרסמים בעקביות. מאיימים להותיר קו רקיע תרבותי מידלדל והולך.
"אני מודה שלא הצלחתי בכל שנותיי אלא באמת רק לסתום חורים", אומר זהר, שסוגר זה עתה חמש שנים כיו"ר פעיל מאוד לתיאטרון גשר. "גשר נמצא בקשיים כל שנות חייו. כל שלוש שנים הוא היה מצוי בחסר כלכלי שגרם לצורך לרוץ לחפש כסף. להתחנן, לחפש אנשים טובים שיצילו את התיאטרון, וככה זה נמשך עד עכשיו.
"גם הכסף שהגיע ממפעל הפיס בשנה שעברה (7 מיליון שקל ר.ש), אילו מישהו היה מבין איזה מהלכים באוצר ובמפעל הפיס, צריך היה לנקוט כדי שהכסף הזה יועבר, ויציל אותנו מגרעון שאמר שגשר הגיע לסוף הדרך - לא היה מאמין. ותיכף עלתה השאלה למה רק גשר, למה לא כולם".
- למה לא באמת? לכולם קשה.
"זה נכון, אבל בוא אסביר את הבעיה וגשר הוא הדוגמה. לתיאטרון גשר יש תקציב שאינו משתנה ומלווה אותנו 10-12 שנה. מדובר בסכום שנע בין 24 ל-25 מיליון שקל לשנה. על זה יש לנו הקצבה שנתית שעולה ויורדת, ממדינת ישראל ומעיריית תל-אביב של בין 8 ל-9 מיליון. את כל שאר הכסף בין ה-8 מיליון ל-24 מיליון, אנחנו צריכים להביא לבד בכרטיסים, באירועים ובתרומות. זאת אומרת, אם ההשקעה הממלכתית בתרבות היא 33% ואת השאר התיאטרון צריך להביא מהכנסה עצמית, זה חייב להכתיב לו את אופי הפעילות. זה אומר הצגות קטנות, עם מעט שחקנים ובמה דלה. הצגות שעולות על טנדר.
"אז נכון, יש מקבת, וכולנו מתפארים במקבת. ויש המלט ואפילו ריצ'רד יש, וגם בזה מתפארים. אבל זהו. כל השאר, או הרבה מכל השאר, זה ברמה של תיאטרוני טנדר. גשר לא התפשר אף פעם. הוא אינו מתאים את עצמו למצב, אלא מתאים את המצב למה שהתיאטרון חושב שזה מה שצריך להיות. כל הפקה היא הפקה גדולה".
- זו לא תפיסה קצת טהרנית. אני מתאר לעצמי שגם אם תדבר עם ציפי פינס מבית ליסין, היא תגיד לך שהיא לא רוצה להתפשר, אבל היא מבינה איפה היא חיה ושאם היא לא תתפשר, היא תקרוס. אז למה גשר מרשה את זה לעצמו?
"אם היא תעשה את זה היא תקרוס, וגם אם הקאמרי היה עושה מה שהוא רוצה הוא היה קורס. תיאטרון גשר החליט: או שאנחנו עושים את זה, או שאנחנו לא קיימים. תפיסת העולם היא שאם אנחנו צריכים להתפשר ולהוריד באיכות, אז יותר טוב שלא נעשה. עכשיו, השאלה הכי חשובה בתוך הקונטקסט של הדיון היא למה אתה חי? למה אתה עמל? ובא תיאטרון גשר ואומר שאני קיים בשביל לעשות את ההצגות ה-אלה. אתה יכול להצליח בהן פחות או יותר, אבל אלה הצגות עם מהות. הצגות שבהן אדם בא לתיאטרון ומקבל ערך מוסף.
"מהמקום שאני עומד בו, אולי מהגיל שאני עומד בו, אני חושב שתפקיד התיאטרון הוא להעלות את הרמה של החברה שבה הוא מתפקד. ההבדל בין הצגות טנדר ובין הצגות מהסוג הזה, זה כמו רומן שאתה לוקח איתך למטוס לבין ספר קלאסי".
"הפתרון נמצא מתחת לאף"
הרבה דברים אפשר לכתוב על זהר, 72, עוד לפני שנוגעים ברזומה התרבותי שלו. הוא עומד בראש משרד עורכי הדין הגדול במדינה (גולדפרב זליגמן), עם לקוחותיו אפשר למנות את אהוד אולמרט והערעור התלוי מולו בעליון, את יעקב פרנקל ותקרית הדיוטי-פרי בהונג קונג, ואת נוחי דנקנר ופרשת המניות הנחקרת. ועדיין, ניכר כי תיאטרון, וגשר בפרט, נוגע אצלו בעצב קצת אחר. אולי זה השחקן שכלא את עצמו בגלימת הליטיגטור, אולי זו אמו שעבדה בתיאטרון המוזיקלי לי-לה-לו, שפעל בראשית ימי המדינה, אולי זה המפלט המושלם מעולם התככים ושברירי האמיתות המשפטיות. אבל העובדה היא שלא פחות משש פעמים חזרה המילה "אוהב" במהלך שיחתנו. לא בדיוק המילה שמרבים לשמוע מסניגור ממולח.
זהר החליף את ראש המוסד לשעבר צבי זמיר כיו"ר גשר בקיץ 2008, אבל הזיקה שלו לניהול תרבות הייתה שם הרבה קודם. בשנות ה-90, הוא עמד בראש המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות, שימש שלוש שנים כיו"ר פסטיבל עכו, ומסוף 1999, אז חוקק חוק הקולנוע, ועד 2005, זהר שימש כיו"ר הראשון של מועצת הקולנוע. את רנסנס הקולנוע הישראלי בעשור האחרון, הוא מבקש להביא כאבטיפוס שהצליח, למה שצריך לעשות כדי להרים גם את התיאטראות מהקרשים. "הפעלת נושא תרבותי באמצעות חוק", הוא אומר, "עם תקציב קבוע וקריטריונים שהם כולם מדיניות, זה דבר שהוכיח את עצמו בקולנוע, וזה דבר שלא קיים באף תחום תרבות אחר, ודאי לא בתיאטרון".
- תסביר.
"הפתרון נמצא מתחת לאף. בשנת 1993 הוגש דוח של ועדת שלח (בראשות יחזקאל שלח ז"ל, אביו של ח"כ עפר שלח). זו ועדה שאני הקמתי בתקופת כהונתה של שלומית אלוני כשרת התרבות, כדי לבדוק את מצב התיאטרון, ושם נקבעו כמה פרמטרים.
"כל תיאטרון נקבע לו מה התקציב הראוי שלו, כמה הפקות הוא צריך לעשות, ואסור לו לעשות יותר. כמה מופעים הוא צריך לעשות בעיר מיקומו ומחוץ לעיר, ואסור לו לעשות יותר. ודבר אחרון, התמיכה הציבורית - ממשלתית או עירונית - צריכה להיות בשיעור שלא יקטן מ-60%. זה הסוד.
"אז תראה, יש לנו חברה רוויית טלוויזיה וגירויים. אתה לוקח את הטלפון ובהבל יד אתה מוצא איזשהו גירוי. מגירוי אינטלקטואלי שאתה קורא מה אמר מרקס על ערש דווי, ועד לגירוי סקסואלי, שאתה רואה סרטים פורנוגרפיים. בתוך המציאות הזו נוצר הצורך לקיים את משמר התרבות, כי כל כלי התרבות נפגעו. כולם. השאלה אם אתה נכנע לגל הזה, לצונאמי הזה של הגירויים".
- אני מדבר עם אלי זהר לא? אחד האנשים המקושרים והמחוברים לשלטון, להון ולכל מה שביניהם. אם לך אין גישה לאנשים שיכולים לעצור את הצונאמי, אז למי תהיה?
"אני יכול לצעוק. אני יכול לדבר עם אנשים, אני יכול לנסות להשפיע, ואני עושה את זה. ביוזמת גשר, למשל, כינסנו את כל ראשי התיאטראות, ולקחנו יוזמה לעשות פעולה משותפת ואנחנו פונים בימים האלה לממונה על ההגבלים העסקיים, שייתן לנו אפשרות לעבוד במשותף. זו יוזמה שלקח גשר, ואני מוביל אותה פה, לשנות את התפיסה שאומרת שאנחנו צריכים להיות צאן מובל לטבח".
- יש היום במדינת ישראל שר אוצר, שהיית חבר טוב של אביו, ושתחום התרבות לא זר לו. ניסית לדבר איתו?
"אני חבר טוב גם שלו, ואני מנסה לעשות רעש וצלצולים איפה שאני יכול, אבל אתה מגיע למקומות ואומרים לך 'סליחה, ומה עם זה ועם זה'. כשבאתי לראש הממשלה ואמרתי לו שהגירעון של גשר הוא שני מיליון בשנה, שזו הדלתא שחסרה לנו מדי שנה, הוא אמר - 'מה זה? כסף קטן. זה כלום'. ואחר כך בשביל להעביר את זה, צריך היה להפוך סדרי עולם".
לא מבטיח בידור
זהר הוא אדם מחושב. פרקליט לפני הכול. אבל גם הוא הופך לרגשני ולפומפוזי כאשר הוא מדבר על האבסורד בתקציב התרבות של מדינת ישראל, "שני פרומיל האחוז מתקציב המדינה! אם הייתי צריך להגדיר את המשפיע מספר אחד על התרבות בישראל הייתי שם את מדינת ישראל, כמשפיעה לרעה על התרבות על-ידי תקצובה הדל, הייתי מרשה לומר העלוב. עכשיו, אני יודע שזה לא פופולרי לדבר בימים האלה על הגדלת התקציב, אבל ההגדלה שבה מדובר היא כל-כך לא מהותית והיא כל-כך יכולה להוסיף".
- מה לגבי הסקטור העסקי שאתה בשר מבשרו? המשרד שלך מחלק מלגות לשחקני גשר, אבל מה עם האחרים?
"הסקטור העסקי משתתף בלהיות חבר באגודת הידידים, ותורם פה ושם סכומים לא משמעותיים. תורמים הרבה מאוד לבתי חולים, לחינוך, לנכים, לתיאטרון לא תורמים. יש לנו אפילו כותרת כזו, 'הבאת ספונסר היום?'. הפקה חדשה שצריכה להעלות - הדבר הראשון שעושים הוא לחפש תרומה. כל הזמן צריכים לתמרן עם הכסף, ואני מודה, אין נטייה גדולה בציבור הישראלי לתרום לתרבות".
- תעודת עניות, לא?
"אכן, תעודת עניות רצינית. אני אומר את זה כל הזמן. בוא אני אגיד לך יותר מזה. לפני 10 או 12 שנה, הייתי אחד התומכים ביוזמתה של אורה גולדנברג להקים את עלמ"א - עסקים למען אמנות. פעלנו חמש או שבע שנים וניסינו תוך כדי השקעת כספים ומאמצים, להביא אנשי עסקים לתמוך באמנות ולקבל על זה תמורה פרסומית ראויה. זה לא תפס. אנשים ששוכבים על הגדר בשביל התיאטרון יש מעט מאוד".
- מה אומרים לך?
"תראה, מקליינטים שלי אני לא מבקש תרומות. מחברים שלי אני אומר את זה בחצי הומור, כי לא נעים לי להפוך להיות זה שכל פעם שהוא יופיע הוא יבקש מאיתנו כסף. אבל אני כל הזמן מזכיר את זה. כולם אומרים, 'כן-כן, בוודאי-בוודאי, ושולחים 3,000 שקל להיות ידידי התיאטרון. הסכום שמוכר כיום כהוצאה לצורך מס הוא כל-כך נמוך, שאת זה הם מוכנים לתרום".
- מדכא.
"נכון, לא הבטחתי לך בידור. אבל אני מאמין שיום יבוא והמדינה תכיר בחובתה לאפשר לתיאטרון את התקציב הראוי. מדוע? משום שזה קרה בקולנוע".
- אתה רואה הצגות גם בתיאטראות אחרים?
"כן, אני באגודת הידידים של הקאמרי ושל הבימה, ואני הולך לראות את ההצגות שם, ואני חייב לומר לך שאני חוזר בנחת לגשר. יש פה משהו מיוחד והוא מטען שלם. חמצן של תרבות".
עו"ד אלי זהר
אישי: 72, אב לשלושה, סב לתשעה, מתגורר בסביון. בנו הבכור הוא מגיש הטלוויזיה גיא זהר
השכלה: תואר במשפטים מהעברית
תפקיד: יו"ר משרד גולדפרב זליגמן (למעלה מ-220 עורכי דין)
לקוחות בולטים: אהוד אולמרט, יעקב פרנקל, נוחי דנקנר. בעבר ייצג את עמירם לוין באסון צאלים ב', ואת משה קראדי בפרשת פריניאן