מה קורה כשמכניסים מצלמה לכיתה בבית ספר? האם מורה שמתועד במהלך השיעור ירגיש חופשי ומשוחרר או יחשוב כל הזמן מה יגיד "האח הגדול" על הדרך שבה הוא פותר משוואה על הלוח או מבקש שקט מהתלמידים? ואיך ירגיש תלמיד שמשיב תשובה לא נכונה - אולי אפילו מגוחכת - ויודע שהכול מצולם? נכון, מדובר בצילום לצרכים פנימיים, לצורך שיפור ההוראה. אבל מי יודע איך ומתי תצוץ הפדיחה ביוטיוב או בפייסבוק.
לא מעט דילמות מוסריות עולות לגבי השימוש במצלמות וידיאו בכיתות הלימוד. משרד החינוך בישראל, למשל, נעזר במצלמות שממוקמות ברחבי בית הספר לצורכי אבטחה ולמניעת ונדליזם, אולם לא אפשר את הצבתן בכיתות, ודאי לא באופן קבוע. ועדת החינוך של הכנסת, שדנה בנושא בקיץ 2010, הציתה דיון ציבורי בעצם הרעיון של מצלמות אבטחה, וחבריה הדגישו אז כי הם רואים בהצבת מצלמות בכיתות פגיעה בצנעת הפרט.
כיום הגישה משוחררת יותר. כבר השנה צולמו שיעורים של מורים למתמטיקה במסגרת פרויקט משותף של משרד החינוך, קרן טראמפ ומכון ויצמן; ובשנת הלימודים הקרובה יורחב השימוש במצלמות בכיתות הרבה יותר, בכפוף להסכמתם של המורים המצולמים ושל הורי התלמידים.
"אנחנו רואים חשיבות עליונה בשימוש בשיעורים מצולמים", אומר מוטי רוזנר, מנהל אגף א' לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה במשרד החינוך. "מדובר בצורך פדגוגי, על גבול ההכרח. אין שאלה בכלל. הצילומים מסייעים למורה לראות את נקודות החוזק ואת החולשות שלו. המטרה היא לצלם מורים 'חזקים' שהצפייה בהם תסייע לאחרים, ומורים פחות חזקים, שילמדו באמצעות הצילומים כיצד להשתפר.
"כבר בשנה הקרובה נקיים קורסים למורים, שייעזרו בשיעורים מצולמים עם דגש על שני היבטים: ההיבט הגנרי - איך המורה מתנהל בכיתה בלי קשר למקצוע הנלמד. למשל, כיצד הוא מגיב לשאלות ומתייחס לתלמידים שלא משתתפים; וההיבט הדיסציפלינרי, שיתמקד בהוראת המקצוע הספציפי - למשל, איך מסבירים מהו רצף זמן לילדים שמתחילים ללמוד היסטוריה".
ובכל זאת, ישנם קשיים משפטיים, ואולי אפילו אתיים.
"נכון. אנחנו כפופים להוראות הלשכה המשפטית של משרד החינוך וחייבים לקבל אישור מראש מההורים, מצוות בית הספר ומהמורים המצולמים. החוזה הכתוב שהם חותמים עליו צריך להיות מאוד חד-משמעי באשר למה שנעשה עם הצילומים. ואגב, מספיק הורה אחד שלא מסכים שהילד שלו יצולם, כדי שהמצלמה תישאר מחוץ לכיתה".
כמה מקרים כאלה היו לכם עד עכשיו?
"אני לא יודע להגיד לך. ההתנגדויות נשארו ברמת בית הספר ולא הגיעו אלינו. גם אם מורה לא מסכים להצטלם, אני לא יכול לכפות עליו, והיו גם מקרים כאלה. כשמעבירים שיעור, תמיד אפשר למצוא מה לא בסדר. הרעיון הוא להשתמש בצילום ככלי לפיתוח אישי ולא כהזדמנות לביקורת פוגענית; אבל אם מורה חושש, אני לא יכול להכריח".
איך אפשר לשכנע אותו?
"אנחנו מאמינים שאם נראה תיעוד של מורים טובים, זה יסייע להפוך את השיטה לתרבותית ולמקובלת; ומוכנים לאפשרות שיהיו מורים שיסכימו להצטלם, בתנאי שרק הם יוכלו לצפות בצילומים, כשעם הזמן הם יהיו מוכנים להפיץ את השיעור המצולם לפורומים יותר ויותר רחבים. אנחנו מניחים שכשהם יגיעו למצב שבו מומחים יגידו להם שהשיעור שלהם מבריק, הם ודאי ישמחו לשתף אותו עם אחרים".
פרדוקס הצופה
זה אינו הפיילוט היחיד שמסתובב כיום בעולם. בנושא הזה קיימים כמה שחקנים מאוד מרכזיים, למשל קרן הצדקה של ביל ומלינדה גייטס, שמשקיעה כספים רבים לפיתוח מערכות כאלה. אדם גלר, בעל הסטארט-אפ אדתנה (edthena, שילוב של המילים education ואתנה, אלת החוכמה), פיתח גם הוא תוכנה שמשלבת תיעוד בווידיאו עם מתן פידבקים למורה.
העיקרון שגלר יציג ביום חמישי הבא בפורום השנתי השביעי לחינוך - שיוזם מפעל הפיס בהשתתפות נשיא המדינה ושרי החינוך, האוצר והמשפטים - נשען על שילוב של חונכות עם וידיאו: השיעורים מצולמים, והחונך או החונכת שנבחרו לעבוד עם המורה צופים בווידיאו וכותבים את הערותיהם על המסך (על צג הזמן בווידיאו אפשר לראות גם באיזה חלק מהשיעור מדובר, ולחזור אליו).
ההנחה היא שאילו היו החונכים יושבים בכיתה, ההפרעה למהלך התקין של השיעור הייתה גדולה יותר. מעבר לחיסכון בזמן ובכסף הנדרשים להצבת חונך בזמן אמת, סבורים באדתנה, את נוכחותה של מצלמה נוטים לשכוח בתוך כמה דקות.
המורה המתועד יכול לצפות שוב ושוב בעצמו ובהערות שקיבל על העברת השיעור, כשהוא לבד או עם חבריו ללימודי ההוראה. וכמו כל מי שצופה בעצמו בווידיאו, גם הוא ודאי יזדעזע לגלות דברים חדשים על שפת הגוף שלו ועל הדרך שבה הוא מתקשר עם אנשים.
נכון לעכשיו פועלת התוכנה של גלר כפיילוט בכמה תוכניות אוניברסיטאיות להכשרת מורים בארצות הברית, שבמסגרתן מתועדים שיעורים בבתי ספר ציבוריים.
בריאיון טלפוני מלוס אנג'לס, גלר לא שש לדבר על השאלות האתיות שעולות. לשיטתו, "לא צריכה להיות כאן בעיה, אם כולם מסכימים שהרעיון הוא להשתפר ולקבל עזרה. ברור שאף מורה לא יסכים לשתף פעולה עם התוכנית אם יחשוב שהוא עלול להיות מפוטר בעקבות הצילומים, אבל המטרה כאן היא ליצור העצמה באמצעות תמיכה מקצועית, מתוך הנחה שמורים לא נולדים טובים, אלא נעשים כאלה בהדרכה המתאימה".
היו בוודאי גם הורים שהתנגדו לתיעוד של ילדיהם.
"למה שיתנגדו? הרי גם הם רוצים שאיכות ההוראה תשתפר, כך שהמטרות שלנו משותפות. מה גם שהנגישות לחומר המתועד מאוד מצומצמת ולא כוללת את ההורים ואת התלמידים".
פרופ' יורם עשת, מייסד המרכז לחקר חדשנות בטכנולוגיות למידה וחבר בסגל המחלקה לפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה, סקפטי מעט יותר: "כמו בסוגיית המאגר הביומטרי, מצד אחד השירות - כלומר איכות ההוראה - עשוי להשתפר; ומצד שני האח הגדול - במקרה הזה מוסדות החינוך - מקבלים הרבה מאוד כוח ביד. הם יכולים, על סמך הצילומים, לפטר מורים ולהעיף תלמידים. בעידן שבו מה שמוגדר כחסוי ושמור מוצא פעמים רבות את דרכו לרשת, בלי שאף אחד ידע איך, נוצר פה כלי מעקב מסוכן.
"מה יעלה בגורלו של מורה שצועק על תלמיד או של ילד שכל הכיתה צוחקת עליו והתמונות מוצאות את דרכן לרשת? אני בספק אם הורים יסכימו לסיטואציות כאלה. גם לי, כמי שמרצה הרבה שנים, לא היה נעים שיתעדו שיעורים יומיומיים שלי, ואחר כך ינתחו אותם. יש בזה משהו מלחיץ".
מעבר לכך, מורים ותלמידים המודעים לנוכחות המצלמה עשויים לשנות את ההתנהגות שלהם ולא להתנהג בטבעיות. המצלמה במיזם של אדתנה ממוקמת לרוב בפינת החדר. לא תמיד היא מאפשרת צילום של הכיתה כולה, ולמעשה, נוצר בכך פתח למניפולציות מצד המורה הנבוך. האם יציב את המצלמה כך שהתלמיד החכם והמתעניין יככב תמיד בפריים ובכך יציג את המורה באור חיובי יותר? הרי גם כשאנחנו כבר פתוחים לקבל משוב, תמיד נשמח שהוא יתייחס למצב שבו היינו במיטבנו. האם ישאיר המורה מחוץ לפריים את התלמידים שנוטים להירדם או להפריע?
גלר משוכנע ש"המורים באים מתוך רצון אותנטי להשתפר ולכן לא ייפו את המציאות". האם הוא נותן להם קרדיט גדול מדי? ייתכן.
בישראל, בכל אופן, לא לוקחים סיכון. רוזנר מתגאה בכך שאצלנו מתוכנן השנה שימוש במצלמות גוגל שמאפשרות מבט פנורמי של 360 מעלות על הנעשה בכיתה. "זה שיפור עצום", הוא אומר. "לפני כן שמנו מצלמה למורה על הראש ומצלמות ברחבי הכיתה, ועכשיו הצילום יהיה גם פשוט וגם מקיף יותר".
לאאוטסורסינג יש מחיר
גלר, 30, שהחל את דרכו במערכת החינוך כמורה למדעים בתיכון, הופיע בשנה שעברה ברשימת עשרת הצעירים המשפיעים בחינוך של המגזין פורבס. בכנס של פורום החינוך, שיתמקד השנה בהיבטים של טכנולוגיה בחינוך, הוא ינסה לשווק את החזון שלו לקובעי המדיניות בישראל, ולמעשה להתחרות במיזמים הקיימים.
"אני זוכר את חוסר התמיכה שהרגשתי בשנה הראשונה שלי כמורה", הוא משחזר. "עם הזמן הבנתי שהקשיים הללו משותפים לכולם; ואדתנה, כמו ארגונים אחרים בתחום ההוראה שבהם עבדתי מאז, קמו כדי לספק את התמיכה הזו".
תיעדת את עצמך בווידיאו כשהיית מורה?
"הקלטתי כמה מהשיעורים, בעיקר כדי לאפשר לתלמידים שהחסירו להשלים את החומר".
אילו לקחים הפקת מזה לגבי הדרך שבה אתה מלמד?
"ודאי שמתי לב לדברים שאפיינו אותי, אבל אני לא כל-כך זוכר מה בדיוק".
ומהן ההערות הנפוצות שמקבלים המורים המשתתפים בתוכנית?
"זה תלוי מי החונך שלהם ובמה בחרו להתמקד. יש הערות שקשורות לתוכן הלימודי, ויש הקשורות לאסטרטגיה שבה מועבר השיעור. אין לנו ספק שהמורים השתפרו בזכות התיעוד. לגבי ההשפעה העקיפה שיש לחונכות כזו על הישגי התלמידים, אין לי בינתיים נתונים".
אצל פרופ' עשת, עניין ההערות על התוכן מדליק נורה אדומה. "לאן יתגלגלו ההערות על תוכן הלימוד?", הוא שואל, ומיד עונה: "חברה חיצונית בעלת אג'נדה כלכלית יכולה להשפיע כך על הידע המדעי של המורים, בנימוק שככה היא משביחה אותו. אילו שיתופי פעולה כלכליים ואינטרסים יצמחו משיטה כזו? ההשתלטות של חברות עם אג'נדות כלכליות על נישות שבתי הספר מתקשים להתמודד איתן היא דבר שצריך לבחון היטב. החברות האלה פורטות על השאיפה של מערכת החינוך שמרגישה אנכרוניסטית, להיות אטרקטיבית ורלבנטית".
לאאוטסורסינג תמיד יש מחיר.
"בדיוק. מנהל בית הספר יכול להתפאר בפני ההורים שיש לו מערכת תמיכה של קואוצ'רים חיצוניים לשיפור ההוראה. הוא רק שוכח שהוא זה שאחראי על איכות ההוראה של המורים שלו. במקום זה הוא מעביר את האחריות לגוף חיצוני, שמעקר אותו מתפקידו".
דבריו של עשת מתיישבים מצוין עם ההתייחסות של משרד החינוך לנושא. לצד שיחה עם רוזנר, הפנתה אלינו דוברת המשרד, מבלי שבכלל ביקשנו, את פופי אריאלי, אשת יחסי הציבור של קרן טראמפ, ששלחה בשמחה קומוניקטים על-אודות פרויקט עדש"ה - הפיילוט שעורך משרד החינוך עם מורים למתמטיקה, שדומה במידה מסוימת לפרויקט של גלר (מאגר סרטי וידיאו לשיפור ההוראה). עוד דוגמה לכך שמערכת החינוך נעזרת בגורמים חיצוניים. *e