כל הכבוד לשלמה ולמיקי, למשקיעים ולמאות עובדי טראסטיר. הצלחה עסקית מרשימה. הקימו ובנו חברת אבטחת מידע אמיתית, מוכרת וגלובלית. מזל טוב ל-IBM על הרכישה ה-14 בישראל ועל הקמת מרכז המחקר לאבטחת מידע בישראל. יש בהישג הזה שילוב של כל-כך הרבה דברים טובים. יזמות, טכנולוגיה, התמדה, מקצוענות והישג אישי של אנשי עשייה שבדרך-כלל לא נחשפים יותר מדי. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את הקנאה וצרות-העין המלוות הישגים כאלה בישראל.
אספתי כאן מעט מ"החוכמות והתובנות" של הישראלים בשבוע האחרון:
"שוב הצלחה אשכנזית. מזל שיש אשכנזים", "קיבלו הכול מהמדינה. גנבים", "מעלימי מס. מוכרים דרך איסלנד", "מתעשרים על חשבון 8200", "נראה כמו עיסקת כרומטיס. הכול יקרוס". "עוד חברה ש-IBM תהרוס", "גנבו כסף מהמדען הראשי", "יפטרו את כל העובדים", "מוציאים את כל החברות מישראל", "שוב נכשלה תעשיית ההון סיכון הישראלית. איפה פיטנגו?", והגרוע מכול "שלמה קרמר הוא איש משעמם, אחד שמכיר". כמה שטויות, רוע והבל מלווים את ההצלחה. זאת לא הפעם הראשונה וכנראה לא האחרונה שהצלחה מסוג כזה מפעילה את מיצי הקנאה והשנאה של רבים מאיתנו. על מה ולמה?
ובכן, אצל חלקנו זוהי תכונה אנושית טבעית לקנא בהצלחה. אבל, אצל חלק מאיתנו ההישג מעורר אותנו לפעולה, מייצר רצון להצליח בעצמנו ומניע אותנו לעשייה; ואצל אחרים זה מנגנון המאפשר להתמודד עם רגשות כישלון. "האחר הצליח בגלל שהוא לא מוסרי, לא ישראלי, מיוחס או מחובר. אני מצליח פחות כי אני לא כמוהו. אני טוב יותר. ובכלל, אם מישהו ייצר 200 מיליון דולר לחשבון הבנק האישי שלו, ואני בקושי גומר את החודש - לפחות שגם הוא ירגיש קצת רע".
אבל הקנאה האנושית היא לא כל התשובה כאן.
קשה לפרגן לאקזיט מוצלח
הבעיה מתחילה בעובדה שאנחנו לא מדינת היי-טק ולא אומת הסטארט-אפים. אנחנו לא מדינת חדשנות וקידמה. אנחנו אוסף של מדינות שונות, שהולכות ונפרדות זו מזו. ישראל 2013 היא אוסף של תרבויות, מדינות, תפיסות-עולם ושבטים. במדינות ישראל מתקיימת לה כרגע מדינת היי-טק קטנה, בת 150 אלף תושבים לכל היותר. היא פזורה בין הרצליה לתל-אביב עם שלוחות בניו-יורק, בוסטון, פאלו-אלטו ומוצבים בודדים בדרכים לאילת ולקריית-שמונה.
פעם קראו למדינת ההיי-טק הישראלית קטר-המשק. הקטר הזה היה אמור למשוך אחריו את שאר מדינות ישראל. היום נראה, שהקטר הזה ניתק משאר הקרונות שלו. קטר ההיי-טק הישראלי מתחבר לרכבת הגלובלית. הלקוחות והמשקיעים של הקטר פזורים בין סן-פרנסיסקו לסינגפור, והרכבת דוהרת. טכנולוגיה היא תרבות גלובלית, והקטר שאמור היה למשוך אחריו את שאר מדינות ישראל עומד בפני סכנת התפרקות ואולי גרוע מכך סכנת התנתקות.
ישראל 2013 היא מדינה של עשירים ועניים, מחוברים ומנותקים, אשכנזים ומזרחיים, ערבים ויהודים, חרדים, חרד"לים, דתיים וחופשיים. רוסים ואתיופים, צפונים ודרומים. אנשי היי-טק וכל השאר. במדינות ישראל קשה לפרגן להצלחה של בן שבט אחר. מי שמצליח גנב. מי שיש לו בית נאה העלים מס. הפוליטיקאים מושחתים. עובדי הציבור עצלנים ונצלנים. אנשי העסקים גנבים גדולים ועובדי הוועדים גנבים קטנים. כל מדינה לעצמה. כולם נגד כולם. מי שלא גונב פראייר. צדק חברתי פירושו לקחת מהאחר ולתת לי, לשבט שלי, למדינה שלי. במדינות ישראל 2013 קשה לפרגן לאקזיט מוצלח. קשה להאמין לחברה גלובלית הבונה פה מרכז מחקר כמו שקשה להאמין לפוליטיקאי שעובד קשה למען הכלל. הוא בוודאי עושה לכיסו ולמקורביו.
מדינת ההיי-טק הישראלית מתנדנדת. קשה לקיים מדינת היי-טק בסביבה לא תומכת. השאלה האמיתית היא לא אם אקזיטים הם טובים או רעים, אלא האם מדינות ישראל בשנת 2020 יידעו ליצור מחדש אתוס ישראלי המתאים לעולם המודרני? האם נעסוק בהישרדות או בקדמה? במסורת או בחדשנות? בצדק חברתי או בהפרדה ובמאבקים? בזכויות אדם או בניכור ובגזענות? האם נשמור על מדינת ההיי-טק הישראלית כאן? האם נדאג למערכת חינוך וערכים תומכים, או אולי הקטר יתנפץ?
כל הכבוד לשלמה, למיקי, למאות העובדים, למשקיעים, ל-8200, לאקדמיה ולחינוך, ולכל היזמים שבדרך. אני מפרגן להם על ההצלחה המדהימה כל-כך. לחיי האקזיטים הבאים, חברות-הענק הבאות וההצלחות הבאות שבדרך! לחיי מדינת ישראל 2020 שתדע לחבר מחדש ובכבוד את כל מדינות ישראל.
* הכותב, מייסד אלדין, הוא יזם חברתי