הנה מיתוס שחייבים לנפץ ברעש גדול בלי לנסות לטאטא את הבעיה מתחת למיטות האשפוז: יש רפואה לעשירים ויש רפואה לעניים. נכון זה מקומם, לא הוגן ולא צודק, אבל אי-אפשר להתכחש לזה וככל הנראה היום גם לא קיימת אופציה למגר את התופעה.
כל עוד יש חולים בעלי ממון, תהיה רפואה לעשירים ורפואה לעניים. אם לא בדרך חוקית אז בשוק שחור. פציינט עשיר שיזדקק לניתוח לב מורכב, ימצא את הדרך להגיע למנתח הטוב ביותר, בבית-החולים הטוב ביותר, מעל או מתחת לשולחן.
בעולם אופטימלי כל חולה היה מקבל טיפול זהה כפי שזה נעשה בחדרי המיון. אבל כשם שבשאר הרכיבים המרכיבים את חיינו המורכבים יש חיים לעשירים וחיים לעניים, כך גם ברפואה. האם זה צודק והאם יש דרך לשנות זאת? לא ולא. כפי שאי-אפשר שכל אזרחי ישראל יגורו בארסוף, כך לא ניתן שכולם יקבלו את הטיפול הטוב ביותר.
אמנם הדברים האלה מרים וקשים לעיכול, אבל לצערנו זאת האמת וזה המצב. אי-אפשר לקנות בריאות בכסף, אבל ניתן לרכוש את הרופאים הטובים ביותר. ייאמר מראש, כי כשחולה מגיע לחדר מיון עם בעיה דחופה הוא יקבל את הטיפול היעיל ביותר, אך לא כן הדברים כשמדובר באשפוז סלקטיבי לקראת טיפול כירורגי כלשהו.
הניסיון לייצר שוויוניות במערכת הבריאות נועד לכישלון מראש. כך גם הניסיון לתלות את האשם ברפואה הפרטית, דבר המצביע על קהות-חושים של מקבלי ההחלטות. אזרחי ישראל שמשלמים 6 מיליארד שקל! מדי שנה לביטוחים פרטיים יודעים למה. רובם אינם מאמינים שביום פקודה הם יקבלו את הטוב ביותר במערכת הציבורית. והם לא טועים. הם משלמים כי הם רוצים לקבל את המיטב ולשם כך הם נזקקים לביטוחים משלימים ופרטיים.
גם בניסיון להציג את הרופאים שעובדים במערכת הפרטית כתאבי-בצע, יש גישה מתנשאת מול אנשי מקצוע שהשקיעו מהונם ומזמנם 7 שנים כדי ללמוד את המקצוע ועוד כמה שנים כדי להתמחות בתחום מיוחד. הרופאים אינם משאב טבע של המדינה.
המדינה מימנה רק חלקית את לימודיהם, ולא מפצה אותם על שנים ארוכות שבהם עבדו עשרות שעות ברציפות, ואל לנו להטיף להם מוסר. שהרי לאחר שנות השקעה ארוכות רבים מהם מקבלים שכר נמוך, בשעה שחבריהם בתחום ההיי-טק סיימו מזמן לשלם את המשכנתא.
זה לא הכסף. זו השיטה
נכון, בניגוד למהנדסי הטכנולוגיה, לרופאים יש ביטחון תעסוקתי, יתרון חשוב כשהמצב הכלכלי אינו מזהיר, אבל עדיין הביקורת נגדם אינה הוגנת. לרופא שהתמחה במקצוע מותר לממש את יכולותיו, והעובדה שהמדינה לא השכילה לתת לנו רפואה ציבורית מעולה לא מחייבת את הרופא לנהוג כך, והניסיון להגביל אותו הוא אבסורדי.
הנהגת שר"פ חוקי בבתי-חולים לא תפתור את תחלואי המערכת הרפואית, כי זה טיפול בסימפטום ולא בבעיה. למערכת הציבורית זרם הון עתק מתיירות רפואית, וזה לא הותיר את הרופאים בבתי-החולים הציבוריים בערבים, ומנהלי בתי-החולים חזרו והתריעו שוב ושוב על קריסת המערכת בשל כך.
זה לא הכסף. זו השיטה. חוסר היעילות. כך שעוד כמה מאות-מיליונים לא יפתרו את הבעיה שהיא מאוד מורכבת. המבט חייב להיות בפרספקטיבה רחבה בהרבה, ולשם כך יש לשבת על המדוכה שוב ושוב ולשמוע נוסף למומחים לדבר גם את הרופאים ואת הפציינטים, באמצעות נציגי ציבור שמכירים את נבכי המערכת.
מקבלי ההחלטות במדינה יודעים שאם הם יזדקקו לטיפול, הם יקבלו את הטוב ביותר גם ברפואה הציבורית. לכן זה לא הוגן לצמצם את האפשרויות של מטופלים לקבלת רפואה ראויה, כי בהיעדר רפואה פרטית, מי בעצם ידאג לתת להם את הטוב ביותר בבית-החולים הציבורי הטוב ביותר.