ג'ורדן בלפורט הבין שמשהו לא תקין מיד כשפקח את עיניו. הוא היה ישוב בכיסא מרופד היטב במחלקה הראשונה של מטוס ג'מבו, אולם לא היה לו מושג מהו יעד הטיסה ואיך לעזאזל הוא הגיע אליה. כיוון ששלפוחית השתן שלו איימה להתפוצץ, הוא החליט לדחות לרגע את בירור התהייה המטרידה הזו למועד מאוחר יותר, ובינתיים לגשת לשירותים. אבל כשניסה להתרומם ממושב A2, הוא גילה שהוא נקשר אליו באמצעות ארבע חגורות בטיחות. בשלב הזה היה ברור לו שככל הנראה הוא עשה משהו ממש-ממש לא בסדר.
בלפורט צדק, אבל כיוון שחייו ממילא נראו כאילו התנהלו על רכבת הרים פיננסית, פרמקולוגית, מינית ורגשית זה כמה שנים טובות, הסיטואציה לא הפתיעה אותו במיוחד. אחרי הכול, דברים מוזרים מאוד קרו לו מאז הפך לאחד מבנקאי ההשקעות האקסצנטריים ורבי העוצמה ביותר ששוק ההון האמריקאי אי-פעם הצמיח מתוכו, וזכה לכינוי "הזאב מוול סטריט".
בנובמבר הקרוב, שש שנים לאחר שהוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי (יצא בעברית בהוצאת מודן), יוכלו צופים ברחבי העולם להיחשף לגרסתו של הבמאי מרטין סקורסזה לסיפור עלייתו ונפילתו של בלפורט, שאותו יגלם השחקן ליאונרדו דיקפריו. כמו הספר, גם הסרט ייקרא, כמובן, "הזאב מוול סטריט".
בלפורט קיבל את הרעיון לכתוב את סיפורו הלא ייאמן רק כשסגנון החיים הפרוע שניהל הגיע אל קצו וכשלוח הזמנים שלו התפנה מעט. לרוע מזלו, המהפך הזה אירע רק לאחר שהורשע במניפולציות בניירות ערך, נקנס בסכום של לא פחות מ-110 מיליון דולרים, והחל לרצות 22 חודשי מאסר בכלא פדרלי.
הזמן הפנוי בכלא, גירושיו מאשתו השנייה שנטשה אותו, חשבון הנפש שעשה עם עצמו, ומוחו שהתנקה לאחר שנים של קוקאין, משככי כאבים, אקסטזי, מריחואנה ואלכוהול, עשו לו רק טוב. הוא ידע שיש לו סיפור טוב ביד, וכדי ללמוד כיצד לספר אותו, החל לקרוא באדיקות את כתבותיהם ואת ספריהם של הכוהנים הגדולים של הניו ג'ורנליזם, האנטר תומפסון וטום וולף. התוצאה הייתה מרשימה מאוד, ולא יכלה שלא ללכוד את תשומת לבם של קולנוענים.
בסגנון צבעוני, שערורייתי וחשוף להחריד, בלפורט מצייר באמצעות מילים סצנות עשירות ומורכבות. כל אחת מהן בנפרד, וכולן יחד, לא רק מספרות את סיפורו האישי אלא גם מאירות ללא רחמים את הצדדים האפלים ביותר בנפש האדם. בנוסף, הן מציבות את האפלה בקונטקסט מטריד: בלפורט חושף בשיטתיות את הפרקטיקות המקובלות בוול סטריט של שנות ה-90, מבקר את האתוס האמריקאי של הצלחה שהכסף הוא המדד היחידי שלה, ובעיקר פושט את הכסות המכובדת שעד לפני כמה שנים עדיין עטפה את בנקאי ההשקעות של וול סטריט בתרבות האמריקאית.
סקורסזה, מהבמאים האמריקאים הגדולים אי-פעם, ואדם שתמיד התעניין בסיפורים קולנועיים שלכדו את רוח הזמן, לא היה מסוגל לוותר על ההזדמנות. במשך חמישה חודשים ב-2011 - עוד לפני שאולפני האחים וורנר נתנו לפרויקט את האור הירוק - הוא והתסריטאי טרנס טיילור ("אימפריית הפשע") שייפו יחד את התסריט לסרט. הטריילר הראשון לסרט, שיצא בחודש שעבר, מראה שההמתנה כנראה תשתלם לבמאי, לשחקנים (לצד דיקפריו מופיעים ג'ונה היל, רוב ריינר, מתיו מקונוהיי וקייל צ'נדלר), ובעיקר לצופים.
קוקאין בחדרי המסחר
השלב הראשון בכתיבת התסריט היה לבחור את הסצנות הטובות ביותר מתוך חומר הגלם שחייו של בלפורט ייצרו ושספרו תיאר בפרוטרוט. זו לא הייתה משימה פשוטה. בלפורט מתאר בפרטי-פרטים את התרבות (או חוסר התרבות) שהתקיימה בחדר העסקות הענק שבו הוא העסיק לא פחות מאלף ברוקרים. כך, למשל, בזמן שהברוקרים צרחו על לקוחות בטלפון, היה חייט החברה עובר ביניהם ולוקח מידות לחליפות של 2,000 דולרים, מגרש החניה היה מלא במכוניות מסוג פורשה, מזראטי ופרארי; וסוחרי קוקאין היו עוברים בין העובדים בשעות המסחר ודוחפים להם אבקה לבנה משובחת.
יש שיאמרו שאלה היו גם הנורמות בקרב ברוקרים צעירים בבר סטרנס או במריל לינץ', אולם יש להניח שרק עובדיו של בלפורט הרשו לעצמם להביא לעבודה קופי שימפנזה, ולקיים יחסי מין אוראלי עם נשים במעלית השקופה שמעל אולם המסחר. פעם אחת, כדי ללמד ברוקר קולני מדי לקח, הפשיל שותפו של בלפורט את שרוולו, הכניס יד לאקווריום הפרטי שלו (שגם הוא, כמובן, הוצב בחדר המסחר) הוציא ממנו דג זהב חי, ולעס אותו לעיני שאר העובדים.
האסטרטגיה של בלפורט הייתה פשוטה: 90% מעובדיו היו גברים צעירים שאפילו לא סיימו קולג' ושכל מה שהניע אותם היה תאוות בצע קיצונית ורצון בלתי נשלט לחיות על הקצה. כולם רצו להיות עשירים כמוהו, בזבזנים כמוהו ופרועים כמוהו, ואף שהרוויחו סכומים שנעו בין מאות אלפי דולרים בשנה למיליונים, לא היה לאף אחד מהם גרוש. הכול עף על מותרות.
בלפורט ושותפו - חבר הילדות שלו דני פורוש (שאותו יגלם בסרט ג'ונה היל) - היו המנטורים הטובים ביותר בוול סטריט להדוניזם קיצוני. שניהם היו מוציאים סכומי עתק על סמים ועל נערות ליווי (והתעקשו לשלם להן בכרטיסי האשראי של החברה), עורכים מסיבות פרועות ביאכטה הענקית של בלפורט, ואפילו שוכרים גמדים, שנעטפו בבד נצמד כדי להשליך אותם על לוחות מטרה דביקים לקול תשואותיהם של הברוקרים בחברה.
בלפורט עצמו היה נוהג להטיס את המסוק הפרטי שלו כשהוא מסטול מקוקאין, ואז להנחית אותו בחצר ביתו הענק בשלוש בלילה. היה לו גם הרגל לנהוג שיכור בפרארי או בלמבורגיני שלו, ולהתנגש בכל מכונית שבסביבה עד שהצליח להגיע לחניה של ביתו. השיא היה כשהכריח את קברניט היאכטה המפוארת שלו (שבמקור נבנתה עבור קוקו שאנל) לצאת לים שמול חופי סרדיניה בעיצומה של סערה נוראית, וגרם לטביעתה.
מכאן אפשר להבין מדוע כשבלפורט גילה שהוא הודק בשנתו לכיסאו במחלקה הראשונה של המטוס, הוא היה מבולבל, אבל לא מופתע במיוחד. לאחר שתחקר את פורוש, שנמנם לצדו, הוא החל להיזכר שהם עלו על המטוס לז'נבה כדי להגיע עם בנקאים שוויצריים להסדרים שיאפשרו להם להלבין כמויות אדירות של דולרים לא כשרים. השיטה הייתה פשוטה: באמצעות שימוש בצבא הברוקרים שעמד לרשותם, היו בלפורט ופורוש מזניקים לשחקים את מחיריהן של מניות. כדי לחמוק מהמגבלות על רכישת מניות בהנפקות ראשוניות של חברות הם הפעילו רשת סבוכה של אנשי קש שתוגמלו היטב. אבל לאחר שהשניים קיבלו את הכספים חזרה מאנשי הקש, היה צריך להלבין אותם.
אט-אט בלפורט נזכר מה קרה לפני הטיסה. "ענן של ייאוש התרומם מעל גזע המוח שלי", הוא שחזר באוטוביוגרפיה. "התעלמתי מאזהרתו של הרופא וערבבתי כדורי רסטוריל עם כדורי קוואלוד, שניהם כדורי שינה, אבל משני סוגים מתחרים. כשלוקחים אותם בנפרד התוצאות צפויות - שש עד שמונה שעות שינה עמוקות; כשלוקחים אותם יחד, התוצאות... מה היו התוצאות בעצם?".
הסתער על וול סטריט בגיל 23
התוצאות, התברר לו כשהושב בנמל התעופה של ז'נבה מול שני שוטרים, היו שהוא התנפל על דיילת המחלקה הראשונה, דחף את לשונו לגרונה, תפס בחזה, ניסה להרים את חצאיתה, ואז קרס. בגלל קשריו בחלונות הגבוהים של עולם הבנקאות השוויצרי שוחרר בלפורט במהירות, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום, אולם אותו ביקור בז'נבה סימן עבורו את תחילת הסוף. סגנון החיים הקיצוני שלו ותאוות הבצע האיומה גרמו לו להיות פחות ופחות שקול, והוא החל להיזהר פחות. וכל זה לא ממש מפתיע בהתחשב בכך שבלפורט, בן להורים יהודים בני המעמד הבינוני מלונג איילנד, היה בסך-הכול בן 26, והתבאס מכך שבשנה הקודמת הוא הרוויח 49 מיליון דולרים משום ש"זה היה 3 מיליון דולר פחות מדי בשביל להגיע למיליון דולר לשבוע".
בראיונות עמו סיפר בלפורט שהוא הוכוון לעשיית כסף מילדות. היה לו כישרון מולד ליזמות. בגיל 8 הוא היה מחלק עיתונים מדלת לדלת ומגדיל בהדרגה את גודל הסבב, שלו; בגיל 12 הוא היה מפנה שלג מהחניות של השכנים לאחר סופות חזקות; ובגיל 16 עשה עשרות אלפי דולרים בקיץ שאחרי כיתה י' ממכירת ארטיקים על החוף. "עם הכסף שעשיתי ממכירת הארטיקים הלכתי לקולג'", הוא שחזר. "הלכתי לבית הספר לרפואת שיניים ליום אחד, משום שאימא שלי הכניסה לראשי את האמונה המוטעית שהדרך ההגונה היחידה לעשות כסף הייתה להיות רופא. חשבתי שכרופא שיניים אני אעשה הרבה כסף, ואני זוכר שביום הראשון ללימודים עמד מולנו הדיקן ואמר לנו שתור הזהב של רופאי השיניים עבר מן העולם, ושאם באנו ללמוד כדי לעשות הרבה כסף, נראה שהגענו למקום הלא נכון. אמרתי לעצמי, 'כנראה אני במקום הלא נכון'. נעמדתי ויצאתי מהכיתה".
בלפורט החל לעבוד בעסק סיטונאי למכירת בשר ודגים, ואחרי ששבר את שיא המכירות של החברה ביומו הראשון בעבודה, החליט אחרי ארבעה שבועות להקים חברה משלו ("גיליתי שאני טוב מאוד במכירות, אבל שהכישרון האמיתי שלי היה בלהכשיר אנשים אחרים ולנטוע בהם מוטיבציה מטורפת"). מהר מאוד היו לו 26 משאיות, אבל הוא עשה טעויות קשות ופשט את הרגל. הוא היה נטול פרוטה ובן 23, כשקיבל החלטה להסתער על הכסף הגדול שנמצא בוול-סטריט.
תפקידו הראשון בשוק ההון היה כמרכזן שמחבר את השיחות בין הברוקרים ללקוחות, ולאחר שישה חודשים של עבודה בשכר נמוך - בדיוק ב-19 באוקטובר 1987, יום הקריסה הענקית של הדאו ג'ונס - קודם לתפקיד ברוקר. "ראיתי את השוק צונח ב-508 נקודות, והייתי בהלם. הייתה לי תחושה שהמשחק נגמר עוד לפני שהתחלתי לשחק בו".
חברת אף-אף רוטשילד שבה הוא עבד פשטה רגל, בלפורט שוב היה מחוסר עבודה, אבל היה לו חזון לעצמו. הוא התקבל לעבודה בסטרטון אוקמונט, חברת ברוקרים קטנה בלונג איילנד שסחרה במניות ושוב שבר את שיא המכירות של החברה ביומו הראשון בה. "מהר מאוד", הוא סיפר, "הבנתי שאני יכול ללמד כל אדם, בלי קשר להשכלה, גזע, מין או רקע חברתי, ולהפוך אותו לאדם עשיר בתוך שישה חודשים".
"כל אחד יכול להיות מיליונר"
בלפורט השתלט על סטרטון, החל לאסוף צעירים רעבים לכסף ולסטטוס, ומהר מאוד החל לשחק באזורים האפורים של שוק ההון. "אלה ממש לא היו אנשים שהוציאו מהחלקים העמוקים ביותר של בריכת הגנים", הוא כתב. "חלק מהם היו טיפשים כמו שק אבנים. הם היו מגיעים אליי במקום לעבוד בפיצרייה, ואני הצלחתי לשכנע אותם שכל אחד ואחד מהם יכול להיות מיליונר, וכך זה באמת היה".
בלפורט, אדם מהפנט בכריזמה המתפרצת שלו, הלך והגדיל את מספר הברוקרים שעבדו בשבילו, נכנס להנפקות ולעסקות גדולות יותר ויותר, אך במקביל עלה על הכוונת של חוקרי רשות ניירות ערך ושל אנשי האף.בי.איי. מבלי לספר את הסיפור כולו, בסופו של דבר הוא הופלל עד מעל לראשו, הלשין על כל חבריו ושותפיו, הורשע בהרצת מניות ובהלבנת הון, ונכנס לכלא. אם לא היה משתף פעולה עם התביעה, יש להניח שהיה נידון לעשרות שנות מאסר, ולא רק לארבע, שמהן ריצה פחות משנתיים.
מאז כניסתו לכלא שינה בלפורט את דרכיו מן הקצה אל הקצה, אבל האיכויות שגרמו לו להפוך לאחד מאנשי שוק ההון הפרועים ביותר בוול-סטריט עדיין עובדות בשבילו. הוא כתב את הספר, החזיר את הכסף (והתרסק כלכלית בגלל הקנס האדיר); אולם הביטחון העצמי האדיר שלו והאמונה שלו ביכולתו לשכנע אנשים בכל דבר, גרמו לו להמציא את עצמו מחדש כמאמן אישי - קואוצ'ר. "הבנתי שאני פשוט מסרב לראות את עצמי כאדם שהייתי בעבר, אלא שאני סך היכולות שעדיין יש לי", הוא הסביר. "זה הבסיס לכל סוג של שינוי, גם אם אתה עושה את הטעויות האיומות ביותר שניתן לעשות. כל מה שאתה צריך זה חזון לגבי המקום שבו אתה רוצה להיות בחיים".
כיום, בסמינרים יקרים של 48 שעות, בלפורט משכנע אין-ספור אמריקאים להאמין בעצמם, לא לפחד משינויים ולחיות חיים של לקיחת סיכונים. רבים מאוד מהאנשים שבאים להקשיב לו רוצים ללמוד ממנו כיצד להיות עשירים, אבל כשהרגעים הללו מגיעים, בלפורט בדרך כלל חוזר לעבר. הוא מתחיל לדבר על עצמו, על סדרי העדיפות שלו בעבר ועל ההתמכרות הקשה שלו לסמים שכמעט גרמה למותו אין-ספור פעמים.
"גם אז וגם היום אני מכיר הרבה אנשים אומללים שנוסעים בפרארי", הוא אומר להם. "לעשות כסף זה פשוט. מאוד-מאוד פשוט. העניין הוא להיות מסופק. וזה כבר הרבה יותר מסובך".