כותב שורות אלה זוכה לעתים קרובות לנהוג על כבישי ישראל במכוניות חדשות מיד לאחר נחיתתן כאן, עוד בטרם נחשפו לציבור ולעתים עוד בטרם הוצבו באולם התצוגה של היבואן. נסיעת מבחן כזו היא בדרך כלל בעלת פרופיל ציבורי גבוה: שכנים ואנשים זרים עוצרים, שואלים שאלות, מציצים פנימה בסקרנות ולעתים אפילו מבקשים (אך לא מקבלים) סיבוב.
אלא שבשנתיים האחרונות ניכרת ירידה משמעותית בעניין שמגלה הציבור במכוניות חדשות "מהמכבש". ייתכן שהדבר נובע מטרדות הקיום היומיומי שהולכות וגדלות, אבל האמת היא שהמכוניות עצמן כמעט אינן יוצרות אפקט "WOW". בפלחים העממיים ולעתים אפילו היוקרתיים של השוק קיימת היתכנות לעבר קווי עיצוב משותפים, ממדים דומים ומחירים דומים ויצרנים רבים שומרים כיום על עיצוב מצטנע - במתכוון. בתקופה שבה שלל מכוניות מזראטי ופרארי נעות על כבישי ארץ הקודש, אפילו מכוניות ספורטיביות כבר לא עוצרות את התנועה.
התופעה הזו מסבירה אולי את הנהירה ההולכת וגוברת של הציבור בישראל לעבר מכוניות קלאסיות מיבוא אישי. נסיעה במכונית כזו היא אמצעי מצוין ליצור קשר עם ההמונים ולקבל "לייקים" לא וירטואליים, מבלי להיענש במבטי תוכחה משוחרי הצדק החברתי. הביקור התקופתי שלנו בשוק הענתיקות, שמגיעות לארץ במסלול היבוא האישי, מגלה כמה פנינים.
קרייזלר "טאון אנד קאונטרי": מציאה בינלאומית
השם "טאון אנד קאונטרי" מתקשר בעיני רבים למיניוואנים המודרניים של קרייזלר, אבל לאספנים ומבינים זהו "הגביע הקדוש" של שוק הקלאסיקות האמריקניות. בשנות ה-50 זה היה הכינוי הכללי למכוניות של קרייזלר בעלות המרכב שעשוי מעץ - אלה שזכו לכינוי "WOODIES". כידוע, עץ הוא לא חומר עמיד במיוחד, ולפיכך לא יותר מדי מכוניות כאלה שרדו במצב ראוי. כיום, כאשר ה-WOODIES הן סמל תרבות אמריקני נוסטלגי, מחיריהן מרקיעים שחקים.
גם בתוך החבורה הזו יש מכוניות מיוחסות במיוחד כמו הקרייזלר טאון אנד קאונטרי מודל 49, שנחתה השנה בישראל. בשנה זו יוצרה המכונית רק בתצורת קונברטיבל מרהיבה, עם חלקים נרחבים מעץ טבעי במרכב. כאלף יחידות בלבד שלה יוצרו באותה שנה, ועל-פי הערכות, לא יותר מ-150 כאלה שרדו עד היום. אמנם, המכללים היו שייכים לקרייזלר "ניו-יורקר" נפוצה, וכך גם מנוע ה-8 צילינדרים בטור שלה, ששודך לתיבה חצי-אוטומטית בת 4 מהירויות, אבל זו עדיין הייתה מכונית יקרה ויוקרתית בזמנו. בעת ההשקה היא עלתה בארצות הברית מחיר שערורייתי של כ-3,700 דולרים.
אנחנו לא יודעים מה מצבה של המכונית שהגיעה לארץ, אבל מכוניות בודדות כאלה שנמכרו בשנים האחרונות במכירות פומביות, אחרי שחזור מקצועי, נמכרו בקרוב ל-90 אלף דולרים. כך או כך, בכל מצב זו מציאה שכל אספן רציני היה שמח להוסיף לצי שלו.
יגואר מארק 7: עיצוב חסר זמן
מכוניות הספורט הקלאסיות של יגואר מקבלות את רוב יחסי הציבור, אבל בעיני רבים בפסגת העיצוב המוטורי של שנות ה-50, ניצבת דווקא סדרת המארק 7, שהוגדרה "סדאן 4 דלתות". המכונית הקומפקטית יחסית הצליחה לשלב בעיצוב ישן וחדש: עיצוב אווירודינמי מתקדם ביחד עם חמוקיים עגלגלים וגריל בריטי קלאסי נוסח רולס-רויס. זו הייתה מכונית מפוארת ואלגנטית גם מבפנים, עם תא נוסעים שכלל הרבה מאוד עור ועץ בעבודת יד קפדנית.
מודל 1954, כמו זה שנחת בארץ השנה, צויד במנוע מתקדם-לתקופתו עם שישה צילינדרים בטור והספק ששודרג באותה שנה ל-190 כ"ס. למרות משקלה וממדיה הנכבדים של המכונית, היא האיצה מאפס ל-100 ב-14 שניות והגיעה ל-165 קמ"ש - נתונים מכובדים לאותה עת. יגואר לא זנחה את מורשת המירוצים שלה גם בדגם הסדאן וב-1956 זכתה המכונית בראלי מונטה קרלו היוקרתי. ב-1956 פרץ משבר סואץ ומחירי הדלק זינקו. ליגואר מארק 7 הצמאה (כ-5 קילומטרים לליטר) זה סימן את סוף הדרך. למעלה מעשרת אלפים יחידות של המודל המחודש יוצרו בזמנו והמכוניות נשמרו בדרך כלל על-ידי אספנים ומעריצים - מה שהופך אותן לזמינות למדי ולא נורא יקרות בשוק הקלאסיות. מכוניות כאלה נמכרות כיום בכ-15 עד 30 אלף דולרים בחו"ל בהתאם למצב, ואף שלא קל למצוא להן חלקים, הן נחשקות מאוד.
"זימר גולדן ספיריט": לבעלי טעם ייחודי
בארצות הברית, שהיא כידוע ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קיימת קטגוריה של מכוניות שנקראת "מכוניות תקופתיות". הרעיון הוא לקחת כבסיס שלדה ומכללים מודרניים של כלי רכב זמינים מייצור סדיר ועליהם לבנות מרכב עם עיצוב "תקופתי יוקרתי" נוסח הלימוזינות של שנות ה-20 וה-30.
אספני רכב טהרנים מתייחסים למכוניות כאלה בתור בנות-כלאיים נובורישיות, שאסור להזכיר את שמן בהקשר של כלי רכב קלאסיים. אבל, יש אספנים שרואים בהן "סמלי תרבות", וגם לא מעט כאלה רוצים לקבל מקסימום תשומת לב לדולר - כמו משכירי רכבי חתונות וכו'. אחד מאלה הביא השנה לארץ נציגה מכובדת של הז'אנר, שעונה לשם "זימר (ZIMMER) גולדן ספיריט".
זימר היא חברה של אב-ובן, שהוקמה בשלהי שנות ה-70 ופעלה במשך כעשר שנים. ה"גולדן ספיריט" הייתה ספינת הדגל שלה בתצורת קונברטיבל 4 דלתות. מתחת לכסות הרטרו שלה אמנם ניצבה לינקולן טאון-קאר מודרנית, אבל היא עדיין עלתה בזמנו כ-176 אלף דולרים וכונתה בצניעות (על-ידי החברה) "המכונית המדהימה ביותר בעולם".
לא פחות מ-1,500 מכוניות כאלה יוצרו בעשר שנות פעילות החברה, מה שהופך אותה למשומשת זמינה למדי, שמספקת (במקומות המתאימים) הרבה מאוד תשומת לב לדולר. מכונית מודל 1982, כמו זו שהגיעה ארצה השנה, נמכרת בארצות הברית בטווח המחיר של כ-16 אלף עד 30 אלף דולרים בהתאם למצב ולאמביציות של המוכר. חברת זימר, אגב, עשתה קאמבק לפני כמה שנים תחת בעלים חדשים וכיום היא מייצרת את המכוניות הללו, עם מכללים מודרניים של שנות ה-2000, בקצב של 15-10 יחידות לשנה. יש לה אפילו סוכנויות מצליחות בסעודיה ובנסיכויות המפרץ. כמה מפתיע.
אלפא ג'וליה "NOUVA SUPER": מלכת האופי
יש אנשים שהחלטות היבוא שלהם מונעות מנוסטלגיה ומזיכרונות אישיים נטו. למכוניות שהם מייבאים אין אולי "ערך שוק" רציני, או נוכחות כביש יוצאת דופן, אבל עבורם זה בגדר מסע בזמן. כך, למשל, הגיעה אלינו השנה אלפא רומיאו "ג'וליה" מאחת משנות הייצור האחרונות שלה (שלהי שנות ה-70). המכונית היא מהגרסה המכונה "NOUVA SUPER" (משחק מילים איטלקי על "סופר-נובה"), שחובבי רכב רואים בה את אחת המכוניות האחרונות של אלפא רומיאו, שהציגו "אופי" קלאסי.
ואכן, למכונית היה אופי בשפע: היה לה חרטום ייחודי עם מבנה מרכב רבוע, אבל אגרסיבי, ותא נוסעים מאוד מרווח ושימושי עם לוח מחוונים קלאסי של אלפא. היה לה גם צליל מנוע קלאסי - הטרטור/גרגור שלא ניתן לטעות בו של מנוע בוקסר איטלקי.
למרבה הצער, ה"אופי" כלל גם חלודה אגרסיבית, נזילות שמן ותיבת הילוכים קפריזית, מה שהביא לחיסול הסדרה כולה ב-1978. המחירים סבירים בהחלט: מכונית משנות ה-70 במצב נסיעה, אחרי שיפוץ מקצועי, אפשר למצוא גם בפחות מ-4,000 אירו באירופה.