בהודעה לתקשורת נאמר כי הפרידה בין יהודה לוי לנינט טייב נעשתה בהסכמה ומתוך אהבה גדולה, אבל צריך לזכור כי על הפרק עמדה חתונה שבוטלה.
כאשר מבטלים חתונה, כמעט תמיד יש צד שנפגע יותר וצד שנפגע פחות. האם הצד שנפגע זכאי לפיצוי כספי על ביטול החתונה? למרבה הפלא, שיטת המשפט הישראלית מכירה בהפרת הבטחת נישואים כעילה לתביעה, ומקנה לצד הנפגע, במקרים מסוימים, פיצוי על הנזקים שנגרמו לו.
יחד עם זאת, תביעות להפרת הבטחת נישואים אינן אהודות, בלשון המעטה, בבית המשפט, והן מתקבלות רק במקרים נדירים.
מעבר לביטול החתונה, קיימו יהודה ונינט מערכת יחסים בת 8 שנים, שכללה מגורים משותפים תחת קורת-גג אחת. מערכת יחסים זו ענתה, ככל הנראה, על כל המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרה בהם כידועים בציבור.
הפסיקה קבעה כי על מנת שזוג יוגדר כ"ידועים בציבור" עליו לעמוד בשני מבחנים מצטברים: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק-בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. היסוד השני הוא ניהול משק-בית משותף. לא סתם משק-בית משותף מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית, אלא חיי משפחה משותפים.
המבחן לקיומם של שני מרכיבים אלה אינו מבחן נוקשה, אלא מבחן נסיבתי של יחסים אישיים, שמרכיביו משתנים מזוג לזוג.
עם השנים הפסיקה הלכה והקלה במבחנים אלה, ועברה מבדיקה טכנית של קורת-גג ומשק-בית משותף למבחן מהותי. כלומר, כאשר בני זוג קשרו את גורלם יחד, הם יוגדו כידועים בציבור גם אם אחד המרכיבים האחרים חסר.
ניהול חיים משותפים כידועים בציבור מטיל על בני הזוג, במקרים מסוימים, את חזקת השיתוף בנכסים. כלומר, כלל הנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים עומדים לחלוקה עם פירוק הקשר הזוגי.
אם לא היה בין יהודה לנינט הסכם ממון, סביר להניח כי השיתוף ביניהם הוא אוטומטי, ומי מהם שיטען לחזקת השיתוף יצטרך להוכיח כי הם התכוונו לנהל משטר של שיתוף רכושי למרות שלא נישאו.
יש לציין כי הכבדת נטל ההוכחה על ידועים בציבור נובע דווקא מכך שבחרו לא להינשא. בחירה זו - לחיות במשך שנים ארוכות מבלי להינשא - יכולה לעתים להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, וככזה הוא שולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי.
למרות זאת, נטל ההוכחה אינו משוכה בלתי עבירה. בתי המשפט מסיקים שיש כוונת שיתוף כאשר לא מתקיימת הפרדה רכושית ברורה ומוחלטת, כאשר מנוהל חשבון בנק משותף, ואף במקרים שבני הזוג ניהלו מערכת יחסים ארוכה יחסית, אולם לא טרחו להסדיר את יחסיהם בהסכם חיים משותפים.
על מנת להימנע מניהול הליכים משפטיים ומהחלת חזקת השיתוף על כלל הנכסים, טוב יעשו בני הזוג אם יערכו הסכם חיים משותפים, ויקבעו בו את דרך ההתנהלות הרכושית.
כך למשל, ניתן לקבוע במסגרת ההסכם, כי תישמר בין בני הזוג הפרדה רכושית מלאה, הפרדה רכושית חלקית, או שיתוף ספציפי בנכסים מסוימים.
בניגוד לבני זוג נשואים, חוק יחסי ממון אינו חל על ידועים בציבור, ולכן אין חובה לאשר את ההסכם בבית המשפט, והוא תקף גם בלי אישור זה.
חזקת השיתוף לא חלה רק על נכסים מוחשיים, אלא גם על נכסי קריירה המוגדרים בפסיקה כנכסים ברי חלוקה במקרים מסוימים. נראה כי במקרה של יהודה ונינט, הקריירות המפוארות של שניהם לא ייכללו בגדר הרכוש המשותף העומד לחלוקה.
הפסיקה אמנם החילה את חזקת השיתוף על "נכסי קריירה", אולם הדבר חל במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם - פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך איפשר לבן הזוג האחר למקסם את כושר השתכרותו.
יהודה ונינט פיתחו שניהם קריירות מצליחות במידה זו או אחרת, ונראה כי זהו מקרה מובהק בו שני בני הזוג מימשו את עצמם. על כן, כל אחד מהם יהא זכאי לשמר את נכסי הקריירה שלו לעצמו.
■ הכותבת היא מומחית בדיני משפחה וירושה.