בנובמבר 2007, הפועל ת"א משחקת בבריסל בשלב הבתים של גביע אופ"א מול אנדרלכט. ניצלתי את הנסיעה ההיא כדי לבקר את שלושת הליגיונרים שיצאו לבלגיה באותו קיץ, מן סנוניות ראשונות של מבול שנפל על בלגיה מהליגה הישראלית בשנים לאחר מכן. המסלול היה כזה: ביקור אצל גילי ורמוט בגנט, למחרת ביקור אצל סלים טועמה בליאז' וביום השלישי אליניב ברדה בגנק. את ברדה לא הספקתי לראות משחק, אבל זה גם הכי פחות שינה את ההתרשמות: לא היה ספק לאחר הביקור המשולש הזה מי ישרוד באירופה שנים ארוכות ומי ישוב מהר הביתה. ורמוט וטועמה התאדו די מהר, ברדה נשאר ונשאר שש שנים ארוכות, עד שהחליט לחזור הקיץ להפועל ב"ש.
בעונה הקודמת, בסוף 2012, היו בפזורה מספר שיא של כ-42 ישראלים. חלק גדול מהם כבר חזר לארץ. העונה המספר התקזז לכ-28. לראשונה מאז נוסדה הפרמיירליג האנגלית בעונת 1992/93, לא יהיה לישראל ייצוג בליגה הבכירה בעולם. השאלה הגדולה: למה החבר'ה שלנו לא מחזיקים מעמד? למה שחקנים מוכשרים כאיתי שכטר או ערן זהבי לא מצליחים לעשות קריירה אירופית ארוכה? חודשים אחרי שהם יוצאים בתרועה רמה מתחילים הבקיעים, ומשם הדרך הביתה לביצה הטובענית והחמימה קצרה.
לכל אחד יש תירוץ אחר שבו הוא משתמש להסביר מדוע החליט להתקפל ולחזור הביתה. גילי ורמוט, שניסה את מזלו פעמיים בחו"ל לתקופות מאוד קצרות, עד שבגיל 27, בקיץ הקודם, חזר לכור מחצבתו, הפועל ת"א - טוען שאין דפוס כישלון גורף לשחקן הישראלי: "כל אחד והסיבות שלו. כשחזרתי לקייזרסלאוטרן מההשאלה להולנד (לדה חראפשחאפ), הקבוצה היתה בליגה השנייה, והחוזה שלי התקצץ משמעותית. חיכיתי להצעות אטרקטיביות אחרות מאירופה, אבל הגיעו כאלו בסכומים נמוכים, ולכן ההתלבטות היתה אם להישאר בגרמניה בליגה השנייה או לחזור לארץ. החלטתי שעדיף לי לחזור לארץ". כנראה שהסיפור של ורמוט הוא גם כלכלי. לפני הקדנציה השנייה שלו באירופה, הוא הרוויח סכומי עתק במושגים ישראלים. בקיץ 2010 הוא זכה בהפועל ת"א לשדרוג משמעותי בשכר - 350 אלף דולר בעונה ובונוס נוסף על עליה לליגת האלופות, כך שביציאה שלו בקיץ 2011 לקייזרסלאוטרן, היה טמון סיכון אדיר. מקצועי וכלכלי. "אם יש שחקן שמרוויח בארץ 60 אלף דולר, הוא ייצא החוצה להרוויח 90 אלף דולר. במעמד שלי היום לא הייתי יוצא לגנט למשל. צריך להבין שכל אחד יוצא כדי לחוות ולטעום, ולא להרגיש איזה שהוא פספוס".
* טל בן חיים הבלם עזב את אנגליה לטובת ליאז'. הוא מתאבד מקצועית כדי להישאר באירופה.
"את הכסף שטל בן חיים מקבל בסטנדרד הוא לא יקבל בארץ, ושחקנים במעמד שלו לא צריכים לחזור ולשחק בארץ. חכמים לומדים מאחרים - למשל ברקוביץ' ורביבו - ורואים איך התקשורת שוכחת אותך אחרי קריירה עשירה באירופה. הם מעדיפים לשמור על התדמית ומעדיפים את השקט של חו"ל. יש כאלה שמנטלית לא בנויים לגור מחוץ לישראל. ישראל יותר חמה ותומכת. רוב הכדורגלנים יסכימו איתי שלא משנה איפה אתה גר בחו"ל, גם אם זה חור - ברגע שמשחק לך קלף כל השאר נהיה משני ומסתדרים".
לא שוורמוט התכוון לאיתן טיבי, היום בלם מכבי ת"א, כשדיבר על שחקנים של 60 אלף דולר שרצים לחו"ל כדי להשתדרג ל-90 אלף. אבל טיבי עונה בהחלט על הפרופיל. מישהו זוכר אותו יוצא מבית"ר ירושלים לשארלרואה, ורושם שם תשעה משחקים בטרם חזר לישראל, לקרית שמונה? "אצלי זה לא כמו כל הליגיונרים", הוא מיד אומר, "יצאתי בתור שחקן אלמוני מהארץ, החליפו שם מאמן, המאמן לא כל כך אהב אותי, שיחקתי בתפקיד שאני לא רגיל אליו כמגן ימני וכנראה שגם לא הייתי מספיק טוב. מבחינתי לא היתה לי אופציה אחרת להמשיך ולהיות בקבוצה בחו"ל. אם לא שיחקתי בשארלרואה, בעונה הכי גרועה בתולדות המועדון, מה יש לי לחפש שם? לקח לי זמן להתאקלם וכנראה שהלאט-לאט שלי, היה איטי מדי עבורם. ניסיתי להישאר באירופה אבל לא היתה התעניינות כזו גדולה. לא שיחקתי מספיק משחקים כדי שיראו אותי. היה לי חשוב שישווקו אותי בתפקיד שאליו אני רגיל, כבלם. בתור מגן ימני לא הייתי מוכן ללכת לקבוצות אחרות".
טיבי מספר שהחווייה של חו"ל לא כזאת נוצצת כמו שנדמה. "אדם יש לו אופציה והוא חולם, הוא יעשה את הכל כדי לצאת. לא שינה לי כמה אשחק, כמה אני ארוויח, אני אמרתי שאסתדר. ואז מתברר שזה לא באמת כמו שנראה. יש הרבה דברים מסביב לכדורגל. יש את החיים. זה לא הכי מה שחשבתי. יש עניין של חמימות, של משפחה. כשקצת קשה לך, אין לך למי לבוא. אני לא באתי עם האישה, באתי ממש לבד ויש געגועים. אתה מקריב המון ואתה מקבל סיפוק אם אתה מצליח. אני שמח שהתנסיתי. בפעם הבאה אבוא יותר מחושל".
***
איתי שכטר עבר שתי עונות בליגות הכי בכירות באירופה - עונה בבונדסליגה בקייזרסלאוטרן, ועונה בסוונזי מהפרמיירליג - לפני שהחליט לארוז ציוד ולחזור הקיץ להפועל. שכטר הוא טיפוס. חי את המשחק ברמות מטורפות. מבחינתו לשבת על הספסל משול לילד היפראקטיבי שלקחו לו את הצעצועים. "בסופו של דבר לשחק זה הדבר הכי חשוב. בהפועל ת"א היתה לי את האפשרות הכי טובה לשחק. יכול להיות שאם הייתי מקבל הצעה מהולנד או ספרד, הייתי נשאר באירופה, אבל לא היו הצעות. ברור שאני מסתכל על הכסף, אבל אני יודע שהקריירה קצרה ואם אני סובל שנה או שנתיים ולא מספיק מעריכים אותי ורואים אותי כעוד איזה שחקן, אז בשביל מה? אני רוצה להיות שחקן חשוב ולהיכנס למקלחת כשאני מרגיש שהייתי טוב במגרש, ולא כמו עוד שחקן שישב ביציע, קיבל מיליון אירו ואמר שהכל בסדר. יכולתי גם ללכת לרוסיה, אבל זה לא אני. מה שחלמתי עליו כילד היה לשחק כדורגל. לעבור עוד קבוצה ועוד קבוצה ולהיות חלוץ רביעי או חמישי, זה לא בשבילי. זה לא קטע של מעמד, אלא קטע של אהבת המשחק. אם אני בא לוומבלי עם 40 אלף צופים ולא משחק ובא לבלומפילד עם 15 אלף שרואים אותי, אז אני מעדיף בלומפילד. אז מה אם אני ברמות הגבוהות, אם אני לא נהנה מהרמות הגבוהות?
"כשהייתי בגרמניה עם ורמוט, ראינו שחקנים סלובנים שנמצאים בלחץ כי לא מצאו קבוצה אחרת באירופה. אנחנו תמיד ידענו שנמצא קבוצה בישראל. להם אין שאיפה לחזור לארץ שלהם. פה אני בא לאימון עם החברים שלי, עם ההורים שלי, כל היום אתה רק מקבל אהבה. וכן, אתה גם משתכר בכבוד". האמת, צודק. מה רע לו לשכטר, עם שכר של כ-2.5 מיליון שקל ברוטו העונה בהפועל?
***
מאור בוזגלו, ששרד שתי עונות בסטנדרד ליאז' עד שקיבל הקיץ את הטלפון מאלונה ברקת שקראה לו להגיע להפועל ב"ש, טוען שהטעות העיקרית שלו היתה בבחירת הקבוצה. "אולי עשיתי בחירה לא נכונה. לצאת לקבוצה מפוארת בתחנה הראשונה זו טעות. הייתי צריך להתחיל בקבוצה קטנה יותר ולעלות בהדרגה. אחרי שהייתי פצוע רוב העונה הראשונה, בעונה השנייה התחלתי כמו שצריך אבל כיוון שהגעתי לסיום חוזה, וזו לא היתה קבוצה שהתאימה לי, הם לא נתנו לי יותר לשחק. זו קבוצה שיכולה להרשות לעצמה להושיב שחקנים שנקנו גם ב-3-4 מיליון אירו. שחקן שלא משחק, לא יכולים לצפות ממנו לכבוש ולבשל. שחקן שלא משחק הוא לא אותו שחקן, ולא משנה כמה אתה מקצוען ואיזו מנטליות חזקה יש לך וכמה שאתה עובד קשה. אם אתה לא משחק, אז למה אתה נחשב כדורגלן? נמצאתי בסיטואציה של שנה שלא שיחקתי בגלל פציעה. המספרים שלי לא היו טובים. אחרי שנתיים כאלה היה אסור לי לשבת על הספסל גם אם זה בריאל מדריד. אני רוצה להיות על הדשא ולא מעניין אותי איפה. אני רוצה ליהנות".
בוזגלו טוען גם שיש הבדל באופן בו מסתכלים על שחקנים שאינם מהאיחוד האירופי. "שחקן אירופאי מסומן מגיל קטן. הוא יודע שהוא הולך להיות כוכב כדורגל. השחקנים סביבו יודעים. לרוב השחקנים הישראלים אין דרכון של האיחוד האירופי. אם היה לי דרכון, הכל היה לי יותר קל. אנחנו ישראלים, אנחנו לא מארגנטינה ולא מברזיל. אנחנו צריכים להסתכל במראה ולהבין שזו המציאות. יש המון שחקנים טובים, אבל אנחנו באים מישראל. בשלוש השנים הכי חשובות בכדורגל, כשהשחקנים האירופיים באקדמיה, אתה מנקה שירותים עם שכפ"ץ ונשק. כששמעו בחו"ל מה עשיתי בצבא, הם לא ידעו אם לצחוק או לבכות. וככה, בלי דרכון, כשאתה מוקף בהרבה ישראלים שלא רוצים שתצליח, קשה מאוד".
* יש דברים כאלה?
"חד משמעית. זה חלק מחוסר ההצלחה. למי לא שמים רגליים? מי שאומר אמן על כל דבר, שורד".
לא בטוח שרונן קצב מאמץ את הקביעה הזו, למרות שהרמיזות של בוזגלו הם לכיוון אחר. סוכן השחקנים שמייצג את יוסי בניון, סיפור הצלחה ישראלי באירופה, חושב אחרת: "לא חושב שזה קיים בכלל. שחקן מקבל את ההזדמנות שלו ולא משנה באיזה צורה הוא קיבל אותה. גם כשלא משחקים לא צריך להישבר. בשנים האחרונות יש יציאה יש חזרה ויש גמגום, וצריך להמשיך ולהאמין".
* הכישלונות עושים לנו נזק?
"יש מצב שליגות שבהם נכשלו ישראלים סוגרות שערים בפניהם".
* אז למה שחקנים כמו בן חיים, בניון, ברדה, שרדו?
"הרבה סיבות. גם יוסי וגם טל זו עבודה קשה. יש המון תהילה והמון התלהבות מהכותרת הראשונה והתמונות עם החולצה, אבל ביום שהכל שוקע, אתה נכנס למקום עם מנטליות אחרת, שבו עובדים קשה, השפה אחרת. זו עבודה מאוד קשה שצריך הרבה מאוד תכונות של נחישות ואמונה כדי להתגבר על רגעי המשבר. כמו שאנשים יוצאים בקלות הם חוזרים בקלות. אנשים הרי רוצים להגשים חלום. בשורה התחתונה הליגה שלנו מאוד חלשה. כשבאים למקום שדורשים בו עבודה מאוד קשה כמו בבלגיה, זה קשה. לא כל אחד מצליח לעבור את השלב הזה. צריך להיות חזק עם עצמך מנטלית. כשאתה צריך לקום בשבע בבוקר לשלג, לא להבין שפה ולהיות קצת אבוד - זה כן משפיע. הכי גרוע, שעד שהם לא יוצאים, אתה לא יודע כלום על הסיכויים שלהם. קח את אלירן עטר שמראש החליטו שהוא לא יצליח, בגלל הקטע המנטלי. ואולי הוא וואחד ווינר? למה מראש לקבוע דברים. על טל בן חיים אמרו מראש שאין לו הרבה כישרון.
"ההצלחה הגדולה של בניון הגיעה כשהוא הבין שהוא בא לעבודה", ממשיך קצב. "כישרון זה אקסטרה. אם היה בא עם הפוזה, גם היה נכשל. יוסי בניון, הכוכב הגדול שעושה בכדור מה שהוא רוצה, התחיל לרדוף אחרי מגינים כשהגיע לאנגליה. יוסי התנפל על העבודה הזו ובגלל זה הוא הצליח. אין לזה חוק, אין לזה שם ואין לזה הגדרה. הדבר היחיד שיש לנו, הסוכנים, זה לתת להם הזדמנות. אני לא יכול להגיד לך אם שחקן יצליח או לא. גם אם הוא חזק מנטלית הוא יכול להישבר בגלל משהו אחר".
***
הנה, גל אלברמן. השתחרר ממכבי פ"ת בדמי השבחה ובגיל צעיר מצא את עצמו בטנריפה, קבוצה מהליגה הספרדית. דודו דהאן היה אז הסקאוט של לואיס פרננדז בבית"ר ירושלים, כשהחליט בלי הודעה מוקדמת, לנסוע ולהחתים את אלברמן. והקשר הישראלי פשוט חזר אחרי חצי עונה בלבד. איך אלברמן מסביר: "אתה יוצא מישראל כשאתה מוביל קבוצה, כשאתה בשיא שלך, ואז מן הסתם אתה מצפה להיות בורג משמעותי בקבוצה שאתה מצטרף אליה. אבל אז אתה הופך להיות שחקן נוסף בסגל חזק מאוד. אתה לא מגיע לאותו מעמד. יכול להיות שלא תקבל הזדמנויות ויכול להיות שתקבל מעט, אבל לא תהיה אף פעם במעמד שבו היית בישראל".
* אז נשברת.
"לא חושב שנשברתי. הגעתי לסיטואציה שהלכתי לסופרמרקט ולא היה לי כסף לשלם לקניות שלי בסופר. ואז הגיעה הצעה מבית"ר של גאידמק. חוץ מזה, קרסתי תחת העומס. כשאתה יוצא לגרמניה או לאנגליה, הקפיצה מאוד גדולה. קשה להרבה שחקנים ברמה הפיזית לשרוד בליגות האלה. הטרום-עונה שם זה מטורף. קרסתי פיזית. יש שם סוגי אימון שלא נתקלנו בהם. מה שהם עושים בגיל מאוד צעיר. אתה צריך לרוץ כמעט 10 קילומטר כל יום, ולהגיע ישר לשלושה אימונים, מדי יום.
"רובנו מאוד רוצים לשחק", אומר אלברמן שהיום מגרזן את מרכז המגרש של מכבי ת"א. "די קורצת לנו ההזדמנות לחזור ולשחק. אחרי הפציעה הודיעו לי במנשנגלדבאך בגרמניה (לשם יצא אחרי השנתיים וחצי בבית"ר) שאין הרבה סיכוי שאחזור לשחק בהרכב, ונותרו לי עוד שנתיים בחוזה. לאן אני אעבור? אתה נקלע לסיטואציה שאין לך הרבה ברירות. היתה לי הזדמנות או לעזוב - וקשה למצוא קבוצה באירופה אחרי פציעה - או להישאר ולא לראות מגרש אחרי שנה. ואז אחרי שנתיים, מה אעשה? העדפתי לקבל פחות כסף, לחזור לישראל ולקבל ביקורת".
הביקורת משחקת פה תפקיד משמעותי, אפילו לשחקנים שלא היו שחקני דרג ראשון כשיצאו. עומר גולן הוא מלך שערי מכבי פ"ת בכל הזמנים, והוא יצא ללוקרן, במקרה הטוב קבוצה בינונית, בליגה הבלגית. והוא גם התחיל טוב, גם יצא נשוי ומאורגן בראש, וגם נכנס לקבוצה אחת עם עוד ישראלים (אבי סטרול ויואב זיו). "הבעיה הישראלית היא לא פינוק ולא מקצוענות אלא הרצון להישאר בכותרות", הוא אומר חד משמעית. "לישראלים קשה מאוד לשבת בחוץ. קשה לנו להיות שחקני ספסל או להיאבק. יש פה עניין של פרסטיז'. אנחנו מפחדים להיעלם, מפחדים מהביקורות. כשאתה יוצא לחו"ל אתה רוצה שלא ישכחו אותך ורוצה לחזור לנבחרת בכושר טוב. כשאתה נעלם בחו"ל, אתה נעלם. החזרה שלי לארץ היתה כדי שלא ישכחו אותי, כי אני רוצה לשחק וכי הקריירה שלנו מאוד קצרה. לא רציתי לסבול ולהיות על הספסל. קשה לנו להיות סבלניים ואף אחד לא יגיד את זה באופן גלוי. קשה לנו להתמודד. קשה לנו להבין שאנחנו דרג שני. יש שחקנים עם אופי עקשני ורק כאלה יכולים להצליח, כמו טל בן חיים. לא מעניין אותם מה אומרים עליהם. זה לא עניין של פינוק אלא עניין של חינוך".
אפרופו פינוקים וקשיים. אני נזכר באותו סיור ליגיונרים בבלגיה מ-2007. זה היה ביום השלישי. אליניב ברדה בדיוק סיים אימון ונכנס למרצדס השחורה שלו, עליה הוסיף כסף כדי לקבל אותה מגנק, שמימנה לו רק רכב בסיסי יותר. בבית חיכתה האישה, הילדה, ערוץ הופ קטנטנים על מסך ענק. ארוחת השבת היתה עשירה וכללה בשר כשר שעבורו נסע ברדה במיוחד לאנטוורפן, מדי שבוע. בדיוק בגלל זה לא היה לי ספק מי בא לחיות כאן כמה שנים טובות. ועדיין, היה כאן אלמנט של מזל. ברדה הוא הכדורגלן הישראלי היחיד שהחזיק מעמד שש שנים רצופות באירופה באותה קבוצה. ומתברר שהכל זה טיימינג.
"בעונה הראשונה שלי בגנק הבקעתי 18 שערים בליגה. היתה לי הצעה טובה מאוד מבורוסיה דורטמונד. חוזה לארבע שנים. גנק סירבה, דרשה 8 מיליון אירו ודורטמונד הציעה רק מיליון וחצי. באתי ודרשתי חוזה חדש, וגנק נתנו חוזה לחמש שנים עם סכומים יפים מאוד לליגה הבלגית. כך שהיה פה שיקול כלכלי, אבל גם משפחתי. אחרי שתי עונות המשפחה כבר התרגלה למקום. להעביר אותם מקום או מדינה, או להחליף תרבות, זה לא פשוט. באיזה שהוא מקום ידענו שנחזור לארץ מתישהו. אני מעריך שבגלל שעזבתי עם משפחה היתה לי תמיכה והיה לי לאן לחזור. במקום לחזור הביתה וכל הזמן להיות באינטרנט, בין ארבעה קירות, אני חוזר למשפחה עם חיבוק חם. התא המשפחתי הקטן שלי עזר לי מאוד".
* כמה ישראלים עברו בבלגיה בזמן שאתה שרדת באותו מקום?
"15. כל אחד עזב מהסיבות שלו. אחד מבחינה מנטלית, אחד קיבל הצעה טובה מישראל, אחד לא השתלב מבחינה מקצועית. אין פה סיבה אחת. צריך להבין, התחרות שם היא גדולה מאוד. יש 30 שחקני סגל שכולם יכולים להיות שחקני הרכב בשלב מסוים. זה לא כמו הקבוצות בארץ שמחזיקות 11 שחקנים ועוד שבעה מחליפים. וכולם שם עם שכר גבוה. צריך המון סבלנות והמון אופי ובעיקר לקחת את הזדמנות כשמקבלים אותה".
* יכול להיות שיש שלב שבו מתברר כי הרווחתם יותר כסף ממה שתצטרכו כל החיים, אז אפשר לחזור הביתה?
"אני לא הייתי מזלזל אפילו ב-10 אירו".
