המבחן של אופ"א: האם ישתינו עליה מהמקפצה?
ספטמבר 2009. ועדת הבקרה התקציבית של אופ"א מנסחת לראשונה את הסיכומים העקרוניים הנוגעים להטמעת תקנות חדשות בענף. היא קראה להן "רגולציות הפייננשל פייר-פליי". לפחות ברמה העקרונית, המטרה של התקנות האלו היא חשובה וערכית מאין-כמוה: לשמור על הכדורגל מפני התמוטטות כלכלית.
מי שחושב שמדובר בהגזמה פראית, ושהכדורגל לעולם לא יכול להתרסק, שהוא פשוט חשוב יותר מדי ליותר מדי אנשים - לא יודע על מה הוא מדבר. ככל שבוחנים יותר לעומק את הנתונים, מתברר גודל המשבר. בספרד, החובות של הקבוצות המקצועניות משתי הליגות הראשונות חצו רף של 3.5 מיליארד אירו. באנגליה, הצליחו 20 קבוצות הפרמיירליג לייצר בשתי העונות האחרונות הפסדים תפעוליים של כ-664 מיליון אירו. העסק הזה שנקרא כדורגל מצליח לייצר בורות לא רק בליגות הבכירות ביבשת, אלא בכל מקום: לפי דוח הבנצ'מארקינג של אופ"א, כ-700 מועדונים מהליגות העליונות ב-52 מדינות אירופיות רשמו ב-2010/11 מינוס כולל של 1.68 מיליארד אירו. בסופו של דבר, יתנדפו להם האוהדים, הבנקים והבעלים השוגר-דדיז למיניהם שיסכימו לקחת על עצמם את אחריות כיסוי הגירעונות.
"התפקיד שלי הוא להיות האיש המעצבן שאומר - צריך להפסיק עם כל זה", הסביר לפני שנתיים נשיא אופ"א, מישל פלאטיני, את רצונו להכניס את הרגולציות. "אני לא מבין למה בזמן שהכלכלה העולמית סובלת, הכדורגל העולמי צריך להיכנס לחובות".
אז אחרי כל הדיבורים הגדולים, המספרים המפחידים והניתוחים האפוקליפטיים - הגענו למאני-טיים. השנה הקרובה הולכת להיות רגע האמת של אופ"א. הרגולציות החדשות שלה עוסקות בהרבה עניינים כלכליים מורכבים, אבל הדבר המהותי ביותר הוא פשוט להבנה: אסור למועדונים להפסיד יותר מ-45 מיליון אירו בעונות 2011/12 ו-2012/13. תקופת הניטור הראשונה של אופ"א בנושא הפייננשל פייר-פליי אמורה להתבצע לקראת החודשים מארס-אפריל, עת יסיימו כל המועדונים להגיש את דוחותיהם האחרונים. מי מביניהם שלא יעמדו בכללים, אמורים לספוג מאופ"א סנקציות חריפות, כולל הרחקה מבור השומן הגדול שלה, שנקרא ליגת האלופות.
כבר עכשיו מסתמנים כמה מועדונים, שבהתחשב בתוצאות הכלכליות המטרידות שלהם ב-2011/12, הם בעלי סיכוי קלוש לאזן את הספרים. בין היתר מדובר במועדוני פאר כאינטר, מונאקו, ליברפול, מנצ'סטר סיטי, פ.ס.ז'. אצל שתי הקבוצות האחרונות הבעיה חמורה פי כמה וכמה: לא רק שהתקנות החדשות לא מנעו מהן להמשיך לצאת למסעות רכש מפוצצים גם הקיץ - הן גם משתינות מהמקפצה על הפייננשל פייר-פליי, באמצעות חתימה על הסכמי חסות מנופחים ומופרכים עם חברות הקשורות באופן ישיר או עקיף לבעלים שלהן (פ.ס.ז' עם "רשות התיירות הקטארית"; סיטי עם חברת התעופה של אבו-דאבי, אתיחאד).
עד כמה הכדורגל האירופי יתקשה להסתגל באמת לעידן הפייננשל פייר-פליי? בסימולציה שערכה אופ"א לדוחות הכלכליים לשנים 2009-2011 של המועדונים שהשתתפו בעונה החולפת (2012/13) במפעלים האירופיים (ליגת האלופות והליגה האירופית, כולל אלו שהשתתפו בשלבי המוקדמות), היא מצאה כי לא פחות מ-14 מהם לא היו עומדים בקריטריון של ה-45 מיליון אירו.
בעונה הקרובה נוכל לדעת באופן סופי האם לאופ"א יש באמת את הכוח להציל את הכדורגל מההתמוטטות שהיא עצמה חוזה לו, או שיש לה כוח בעיקר לדבר ולברבר, ושעבדו על כולנו בעיניים בשנים האחרונות.
המבחן של גווארדיולה: האם הוא מסוגל לבנות שושלת נוספת?
צריך לחזור שוב ושוב על הרקורד המדהים של פפ גווארדיולה בארבע שנות האימון היחידות בקריירה שלו בקבוצת בוגרים מקצוענית, בין 2008 ל-2012, כי הם באמת לא נתפשים: 14 תארים, מהם שלוש אליפויות בספרד ופעמיים צ'מפיונס ליג. כל זאת במסגרת מהפכה מדהימה: המצאת מושג חדש ששינה לנצח את הכדורגל ("טיקי-טאקה"), וקביעת סטנדרטים חדשים של דומיננטיות ושליטה בענף.
בתום ארבע שנים מתישות, גווארדיולה יצא אשתקד לשנת שבתון. ברצלונה אמנם לא התמוטטה בלעדיו בשנה הזאת, וזכתה באליפות מרשימה בספרד - אבל בהחלט איבדה הרבה מכוחה ומיכולת ההרתעה שלה, כולל מפלה אדירה של 0-7 לבאיירן מינכן בחצי גמר הצ'מפיונס ליג. כל זה רק הגביר את המיסטיקה סביב המנג'ר הכחוש והכריזמטי, שאת החופשה שלו העביר בבילויים בניו יורק, בכתיבת אוטוביוגרפיה, ובהעברת הרצאות בנושאי מנהיגות (תמורת 250 אלף אירו לשעה).
כעת, הצטרף פפ לקבוצה שהשמידה בעונה החולפת את האקסית שלו. באיירן מינכן היתה תופעה מדהימה בפני עצמה ב-2012/13: קבוצה שהפילה כל מה שעמד בדרכה בדרך לטרבל היסטורי, הראשון בתולדותיה. גווארדיולה קיבל לידיים קבוצה כמעט מושלמת. כדי לסייע לו להרים את הפרויקט הזה אפילו מעל לגובה השמיים שבו הוא נמצא כיום - קיבל פפ במתנה שני שחקני רכש נוצצים, שהגיעו תמורת תג מחיר כולל של 62 מיליון אירו: טיאגו, חניכו לשעבר בברצלונה, ומי שנחשב ליורש העתידי של צ'אבי ואינייסטה במרכז המגרש של נבחרת ספרד; ומריו גצה, הקשר ההתקפי הבלתי עציר של דורטמונד, שכבש בעונה הקודמת 16 שערים ובישל עוד 21 במדי הפיינליסטית של ליגת האלופות.
בקיצור, גווארדיולה קיבל את כל התנאים להיות אולי המאמן הראשון בהיסטוריה שבונה שתי שושלות כדורגל שונות בשני מועדונים שונים. אם יצליח להפוך את מה שנראה בהתחלה כקללה עבורו (מי רוצה להגיע לקבוצה שזה עתה זכתה בטרבל?) לברכה, את שמו אי אפשר יהיה לגרד אפילו עם שפכטל מחוץ לספרי ההיסטוריה המוזהבים של הכדורגל העולמי.
המבחן של מנצ'סטר יונייטד: האם המועדון באמת גדול יותר מהמאמן?
שורה של מחקרים אקדמיים לאורך שנים קבעו בצורה מבוססת וחד-משמעית: מאמני כדורגל הם קצת אוברייטד. מייחסים להם חשיבות גדולה יותר ממה שמגיע להם באמת, כי את התוצאות על המגרש קובעים בסופו של דבר השחקנים. ברוב המקרים המתועדים, ככל שקבוצה משלמת שכר יותר גבוה לשחקניה - כך היא מסיימת במיקום יותר גבוה בטבלת הליגה המקומית שלה, מבלי קשר לזהות המאמן שעומד אצלה על הקווים.
כל האמיתות האלו לא ממש נכונות - לפחות ככל שמדובר על מנצ'סטר יונייטד. מחקרים של סטפן סיזמנסקי, פרופסור נודע לכלכלת ספורט, מצאו שיש כ-10% יחידי סגולה מבין המאמנים שמשפיעים באופן מובהק על תוצאות - ומצליחים לנצח יותר משחקים ממה שהמשכורות שמשולמות לשחקנים שלהם מסוגלות "לחזות". ב-27 השנים האחרונות, יונייטד התברכה באחד מהמאמנים האלו: סר אלכס פרגוסון.
מבט על נתוני השכר בפרמיירליג בשלוש העונות האחרונות המשיך להמחיש את זה. בשלוש העונות האלו, מדרג השכר הוא קבוע: מנצ'סטר סיטי וצ'לסי משלמות הכי הרבה לשחקנים שלהן, יונייטד רק אחרי שתי אלו. ובכל זאת, בעונה הקודמת השדים האדומים זכו באליפות בפער של 11 נקודות. ב-2010/11 הם סיימו ראשונים בפער של 9 נקודות. ב-2011/12 הם הפסידו את האליפות בשניות האחרונות של העונה, על הפרש שערים. אלו הם בדיוק מעשי הקסמים של סר אלכס.
בעונת 2013/14, הראשונה של המנג'ר האגדי בפנסיה, נוכל לקבל תשובה לשאלה האם גם תחת המאמן החדש וחסר הניסיון ברמות האלו, דייויד מויס, אחרי חלון העברות כושל שבו לא הגיעו שחקנים חדשים משמעותיים לאולד טראפורד, ועל רקע המשך הדשדוש מאחורי סיטי וצ'לסי בכל הקשור לשכר - יונייטד יכולה להמשיך להוות פקטור במאבק האליפות. אם תצליח, זו כנראה תהיה הוכחה חותכת לכך שהמועדון הזה הוא כנראה גדול יותר מכל מאמן שעובד בו, ומכל מחקר אקדמאי יומרני. או שאולי כוח האינרציה, שהשאיר יחיד הסגולה פרגוסון - מספיק חזק על מנת לאפשר גם ליורשים שלו ליהנות מקצפת ההצלחות.
המבחן של ברצלונה: ניימאר יהפוך אותה (כלכלית) לריאל מדריד?
בגיל 21 בלבד, אחרי 126 שערים בסנטוס הברזילאית, 24 שערים במדי ברזיל, חוזה חדש בברצלונה, עם כישרון עצום מוכח שיש לו ברגליים, וגם עם מכונת יחסי ציבור משומנת מאחוריו - אפשר לקבוע ללא טיפה של ספקות כי לניימאר דה סילבה סנטוס ג'וניור צפוי עתיד ענק על הדשא (אלא אם יקרו אסונות בלתי צפויים).
מבחינת ברצלונה, העובדה שהיא הרוויחה שחקן גדול (עליו שילמה 57 מיליון אירו) לא מספיקה. יש לה כבר ערימות של שחקנים גדולים, כולל את ליאו מסי שנחשב בעיני רבים לגדול בהיסטוריה. אבל מסי הוא חתיכת פצצת שעמום מתקתקת. מסי הוא סוג של עובד תאגיד מתוכנת, בחור טוב "שלא אמר בחייו אפילו משפט אחד מעניין", לדברי העיתונאי וסופר הכדורגל סיימון קופר. מסי הוא מותג אך ורק בזכות הכדורגל שלו. מה שאי אפשר להגיד על ניימאר: הלהטוטן הברזילאי הצליח להפוך בשנתיים האחרונות ללהיט הכי חם של דרום אמריקה, בזכות מראה מצודד וחיוך כובש, חוש הומור, יכולת ריקוד, וכמובן - גם בגלל תצוגותיו העילאיות על הדשא. לניימאר, בשפת העם, "יש את זה". הוא הצליח לעורר באזז עצום עוד לפני ששיחק שנייה אחת במועדון מהטופ העולמי.
בזכות כל זה, כבר לפני שנה דיווח העיתון "או גלובו" כי ההכנסות החודשיות של ניימאר מדהימות, ומגיעות לכ-2.2 מיליון אירו, בשל שורה של הסכמי חסות, בין היתר עם חברות בינלאומיות כמו פנסוניק, נייקי, רד-בול, יונילוור ועוד.
בשנים האחרונות ברצלונה מנצחת בדרך כלל את יריבתה המושבעת, ריאל מדריד, במפגשים הישירים ביניהן על המגרש, ובמאבק על מרבית התארים החשובים בספרד ובאירופה. יחד עם זאת, ריאל ממשיכה להשאיר לה אבק בתחום הכלכלי-מסחרי: בעונת 2011/12, למשל, הבלאנקוס רשמו הכנסות של 512 מיליון אירו, יותר מכל קבוצת כדורגל אחרת בעולם, וקרוב ל-30 מיליון יותר מאשר בארסה.
המותג של ניימאר, אחרי שכבר מזמן השתלט על דרום אמריקה, צריך להתחיל כעת בכיבוש גם של יבשת אירופה. כלומר: לסייע לבארסה לגייס ספונסרים חדשים ויוקרתיים ולעזור לה למכור עוד חולצות ומרצ'נדייז. ההצלחה של המותג ניימאר תימדד אם יביא לבארסה ניצחון על היריבה המרה גם בספרי החשבונות, ולא רק בכדורגל (כי בשביל זה אפשר להסתפק במסי).
