הרי לכם עוד שיא מפוקפק שמדינת ישראל מחזיקה בו: עומס התנועה בכבישי הארץ הוא יותר מפי 2.5 מהעומס הממוצע בכבישים בכל מדינות OECD. קצב הגידול של עומס זה - הצומח בכל העולם בשל התרבות אוכלוסייה ומסיבות נוספות - צומח אצלנו בקצב יוצא מן הכלל. בתוך שני עשורים (האחרון במאה ה-20 והראשון במאה ה-21), תפחה התנועה פה ב-70%, וזאת תוך פיתוח מואץ והרחבת שטח הכבישים והמחלפים שנושאים את אותה תנועת כלי רכב.
כדי להבין את המשמעות המלאה והקשה של נתון זה, כדאי להשוות: בדנמרק, שבה קצב הגידול בעומס על הכבישים הוא המהיר ביותר מכל מדינות אירופה, העומס בשני העשורים הללו גדל בשיעור 35%, כלומר חצי מאשר בישראל. אם רוצים להתרגז ממש, אפשר לצאת ולעשות את ההשוואה עם בלגיה ושוויץ, שבהן גדל העומס באותן 20 שנה ב-25% ו-32% בהתאמה, או עם הולנד שהגידול בה היה זעיר ממש - רק 7%.
כך או כך, המצב נכון לעשור הנוכחי הוא שבישראל יש 126 כלי רכב לכל ק"מ כביש, לעומת 48 כלי רכב בממוצע על הכבישים במדינות OECD. ועוד דבר מדאיג: מספר המכוניות הפרטיות לכל נפש בישראל צומח גם הוא - 50% בתוך שני עשורים. לפי הנתון האחרון שנמדד, יש בישראל כלי רכב אחד לכל שלושה אנשים.
נתונים אחרים בתחום התחבורה בארץ אינם מעודדים: ההוצאה הציבורית על תחבורה מתקדמת מסוגם של רכבות, אופניים ואוטובוסים, אמנם עלתה קצת בשנים האחרונות, אך רחוקה מלהדביק את גודל התקציבים המושקעים בארצות שאליהן שואפת ישראל להידמות.
תרבות הליסינג שלנו, המעודדת מעסיקים לספק לעובדים מכוניות זולות לשימוש; תכנון הארץ הלאומי, המפזר אוכלוסייה ביישובים שתכליתם לקבוע עבודות דמוגרפיות ("ליישב את הנגב", "לייהד את הגליל") ואשר מחייבים מכונית לכל זוג רגליים מפרנסות לפחות - אינם משפרים את המצב.
העתיד נראה רע: פקוק, מזוהם, מרעיש, מבזבז תשתיות, מחסל שטחים פתוחים, מרחיב פערים חברתיים (המרחק המתארך מפריפריה זולת מגורים למרכזי תעסוקה בשכר הגון) ומסוכן, מאוד מסוכן. בעולם המפותח, תאונות דרכים הן הגורם מספר 1 למות ילדים מתחת לגיל 18.
הטכנולוגיה תומכת
מכונית פרטית בישראל היא כלי תחבורה חיוני. כך לפחות היא נתפסת בעיני רבים. האלטרנטיבות: תחבורה ציבורית (רכבת, אוטובוסים, מוניות, שאטלים ושיתוף מכוניות), תנועה שרירית (אופניים, הליכה ברגל) סובלות מדימוי נמוך. באלטרנטיבות לרכב פרטי פוגעים גם העובדה שאין כמעט תחבורה ציבורית בשבת, וגם המחסור בתשתיות שיגרמו להן להיות אטרקטיביות ופופולריות (למשל נת"צים לאוטובוסים שהיו מאיצים את נסיעתם).
אבל יש גם עובדות מעודדות: רשויות שמציעות תנועה באופניים באמצעות סלילת שבילים ייחודיים (בהרצליה, רעננה, הוד השרון וראשון לציון) ומיזמי השכרה (בינתיים רק בתל אביב); הרכבת הקלה בירושלים שלפני שנתיים פינתה את מרכז העיר מתנועה מוטורית מעיקה (ראו בעמוד 6 סקר שביעות רצון מפעילותה), שירות המטרונית בחיפה ובפרבריה שהחל החודש; עלייה מרשימה בשימוש ברכבת ישראל השנה (12%) וחולץ הפקק בכניסה ממזרח לתל אביב, בדמות הנתיב המהיר מצד אחד והשאטל, המכניס לעיר אנשים בלי המכוניות שבעזרתן הגיעו איתם.
גם הטכנולוגיה תומכת בדרך החוצה מסבך התנועה הפרטית. כזאת למשל היא אפליקציית Get Taxi, המשפרת את השימוש במוניות; וכמובן אפליקציית waze, שכאן ב"מוסף הנדל"ן" אנו משתמשים בנתוניה כדי לעקוב אחר זמני הנסיעה במסלולי התעסוקה בין ישובים ישראל ומשפרת במעט את תנאי הנהיגה בכבישי הארץ.
מהחודש, ומדי חודש בחודשו, נביא אליכם את מדד התחבורה של ישראל. המדד יציג תמונה רחבה של אמצעי התנועה שבה נוסעים תושבי המדינה, העלייה והירידה בשיעור המשתמשים בכל אחד מהם. עקבו אחרינו, תמורות לא מבוטלות צפויות במציאות התחבורה הישראלית והמדד הזה הוא כלי שיסייע להתבונן בהם.
