מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו מאמרים נוספים)
ב-29 באוגוסט 1966, בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר, נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר ונתלה עד צאת נשמתו. שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים מול ישראל, המנהיג המצרי היה בשיא כוחו, תהילתו וביטחונו העצמי. בעיני נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר וביטחון המדינה; קוטב מצדו ראה בנאצר עובד אלילים, נציג הג'האילייה - כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. קוטב היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטים של המאה ה=20, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו - מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעידה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה הוא הואשם בפשעים רבים, אולם ללא ספק החמור שבהם היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו. האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד שלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על-זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, כלומר עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה (הדין הדתי האסלאמי) נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:
החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית [...] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. [...] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות [...], לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.
ג'אהילי, לפי קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים, במובן הרחב ביותר של המילה. ההגדרה הזו מתאימה במיוחד לדוגלים ברעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת אפילו יותר היא הלאומיות, שמעמידה את האומה כחוצץ בין האדם לבין האל. גם מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שבן אנוש כלשהו יתווך בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, אם כן, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו שייח'ים מקצועיים, אלא חובבים אוטודידקטיים קנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם, כמו מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אך החשוב ביותר - כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.
קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של דבר היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה הייתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. מלבד זאת, עובדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגולות וגפיים כרותים". בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אך יחויבו לחיות תחת שלטון מוסלמי כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל, ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם:
אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר [...] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.
(ציוני דרך)
בדרך זו הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה - מלחמת אזרחים. באותה תקופה האסלאם הסוני היה אחוז טראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עולם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אך קוטב הפך את הקערה על פיה, וטען כי נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא - אלא ג'אהל, עובד אלילים, ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת פיתנה, אלא ג'יהאד - מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באאונגארד מהפכני (טאליעה), כלומר קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.
קוטב דווקא חיפש תחליף לאלימות
חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, בראש לשכתו של הרמטכ"ל ובשורה של מפקדים בכירים בארגוני ביטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו היו שקריות לחלוטין, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.
אך הנקודה הקריטית שעולה מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, היא כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ובמפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות כן עד כמה שהיה מסוגל, ואישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק מתוך צעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה טרם בשלה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות - תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.
אלה לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. כמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על-זמנית המרחפת בהיסטוריה, והציג תפיסת עולם פסימית. האסלאמיסטים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, כך אמר, עוד נתונים לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה", ובו על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ואז יוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. לפיכך, קוטב התנגד להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית - אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מדוע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? הרי אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. קוטב האמין שנאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת.
אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש מי שיבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה); אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך למשל חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם הייתה גרסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אל קאעידה פועל בדרך אחרת, שלפיה המהפכן מכה במטרות סמליות, כמו במגדלי התאומים, באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים".
כשהמהפכן הופך לאופטימי
אבל מה קורה כשהמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי? כעשר שנים לאחר מותו של קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" עדיין רלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו - אנואר סאדאת, ולאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטים, עלה גם הוא על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל, בהחלט תרמו לתהליך, אבל הן לא היו הסיבות היחידות.
סאדאת ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. לחסידיו הוא הטיף כי העם ברובו מורכב ממוסלמים טובים, והבעיה היא רק שכבה קטנה ומרושעת של שליטים כופרים. את תורת השלבים ניסה פרג', ברדיקליות מוחלטת, לרסק לרסיסים:
אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי שהנביא - שלום אלוהים עליו - היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחויבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה - להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.
(ג'יהאד - החובה האבודה)
במילים אחרות, פרג' סירב לראות באסטרטגיית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. גם הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, אך כיום יש לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' הייתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. לפי פרג', אין מקום לזהירות של "תורת שלבים", אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית; ויש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שהעם המצרי הוא טוב בעיקרו. הוא סבר כי ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.
עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג' ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1881 - חגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו ישבו על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטים, תלמידיו של פרג', ו"ריססו" אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמה פרטית לכלל שאני מכנה אותו חוק הברזל של האופטימיזם:
ככל שמהפכן אופטימי יותר בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או למצער להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות, כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.
תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמה אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין שרציחתו תבלום את תהליך השלום.
לבלוג של דני אורבך