רן בן שמעון מזכיר לי בימים האחרונים את יאיר לפיד. ריכוז אדיר של כשרון, כריזמה, אינטליגנציה, הבטחה גדולה - ובפועל תחושה של אכזבה. שבועיים וחצי הפרידו בין שני המשחקים האחרונים של הפועל ת"א, זה של אתמול (א') מול בני סכנין וזה שלפניו מול פאנדורי הרומנית, וכשאני מנסה למצוא את ההבדלים, ובעיקר את ההתקדמות שעשתה הפועל בפרק הזמן הזה, אני מוצא מעט מאוד. אפשר להגיד שהקבוצה יותר רוצה, אבל היא עדיין לא מסוגלת.
***
הפועל ת"א, בניגוד להרגלה, הודחה העונה מאירופה בשלב מאוד מוקדם. לקברניטי הקבוצה זו מכה כלכלית קשה, אובדן של 11-12 מיליון שקל הכנסות בטווח הקרוב, ואובדן של מיליוני שקלים נוספים שיגיעו בעקבות אי היכולת לשווק ולחשוף לשוק האירופי את מעט השחקנים הכישרוניים שעוד נותרו להם. לאוהדים ולאנשים הסובבים את הקבוצה זה אובדן הוויה. האוהדים השרופים אמנם משדרים שהדרבי הוא מעל לכל - ולמזלם, הוא יותר קרוב לחנוכה מאשר לראש השנה; אבל אירופה זו אתנחתא שמסתירה את המציאות הכואבת במועדון הזה, מציאות בה המועדון הזה מתקשה לרוץ לאליפות ולקבע דומיננטיות או אפילו פלירטוט עם דומיננטיות ארוכת טווח בליגה. לכן, אירופה היא מן ריפוי שבבילוי.
ההדחה הזו היתה יכולה למנף את המהפכה שהפועל חייבת לעצמה. היא היתה יכולה לשמש אותה להתרכז בליגה. וכשהסגל דליל כמו בהפועל, אסור להמעיט בחשיבות הסרת העול האירופי. רק שהפועל נראית מאז תחילת העונה כמו קבוצה שאפילו לא תקבל את הצ'אנס להתחרות בקיץ הבא על אותם כספים של אירופה. לא ריפוי, לא בילוי, לא הוויה.
עכשיו נחזור לרן בן שמעון. בפועל, יש לרן בן שמעון הצלחה בקרית שמונה, אפילו הצלחה מטאורית, וסוג של הצלחה בא.א.ק לרנקה, למרות שקשה להגדיר בפה מלא מקום רביעי, בליגה שבה שלוש הגדולות מתמקמות בסופו של דבר במקומות הראשונים ואתה מפספס במחזור האחרון את הכרטיס לאירופה, כהצלחה. לרנקה בסך הכל התקדמה במקום אחד עם רב"ש.
ולכן, המבחן הגדול של בן שמעון, מאמן מסודר מאוד, הוא לראות קבוצה גדולה מסתדרת לפי התבנית שלו. ואת זה לא רואים בהפועל בינתיים. האמת היא שהפועל, למעט דומיננטיות במשחק האחרון - שנבעה בעיקר בגלל הסגל החסר של סכנין וההחלטה של מרקו בלבול במודע לשחק בונקר - אינה מציגה שום דבר יצירתי. שבע הדקות הראשונות של מכבי ת"א בעכו רק המחישו את ההבדל האדיר שיש בין שתי הקבוצות האלה. שם שחקנים נעים בשני קווים מקבילים, עם הכדור ובלי הכדור, ונפגשים בתיאום מושלם. בהפועל, הרבה מאוד שחקנים במרכז, עם תנועה ספק אפסית ללא כדור, ללא שינויי כיוון, ללא שום אלמנט של הפתעה, ובעיקר עם מעט מאוד חוכמה במשחק וקבלת החלטות תמוהה. במשחק כזה אין לקלילות של עומר דמארי, לכשרון של איתי שכטר ולשכל של גילי ורמוט, שום יתרון. זו גם הסיבה שהם לא עושים כלום - אבל כלום - במשחק.
***
כשאתה מגיע הביתה ורואה בטלוויזיה את הדקות האחרונות של מכבי חיפה (מול קרית שמונה), אתה רואה בבירור את ההבדל. קבוצה שכן צלחה את אירופה, שיש לה מטרה ואופק, שהחזה שלה מתוח קדימה, שעשתה בחירת שחקנים ראויה לסגנון משחק, שהמאמן שלה מסגל את השחקנים שלו למשחק שהוא תנועה מהירה, שימוש באגפים ומעט פעולות במעבר בין הגנה להתקפה, שרק הופכות את ההתמודדות לדלילת משתתפים, על שטח קטן, ביתרון מספרי.
הפועל ת"א שיחקה אתמול מול הצפיפות של סכנין כשהיא עושה הכל בצורה מסורבלת שהקלה על התוצאה לשמור על עצמה 90 דקות. אם הקבוצה הזו לא תשתחרר, היא תתקשה לכבוש ממהלכי כדורגל גם בחודש הקרוב.
ועוד משפט על מכבי חיפה: הקבוצה הזו לקחה מחצית מתארי האליפות מאז תחילת המילניום, אבל במעט מאוד מקרים היתה מלהיבה. בהרבה מאוד מהמקרים היא היתה פרקטית.
מכבי חיפה הנוכחית גם מלהיבה וגם פרקטית, וזה אומר שמאבק האליפות הצפוי בינה לבין מכבי ת"א, בסגנון של שנות ה-90, הולך לגנוב את ההצגה של העונה הזאת.