רבים מהשכירים במשק יודעים כי במסגרת הסכם ההעסקה שלהם קיים סעיף אי-תחרות. מי שחתום על סעיף אי-תחרות יודע מהו המקל שבו מנופפת החברה נגדו: ניסיון להתקדם מקצועית וכלכלית אצל החברה המתחרה עלול לעלות לו בתביעה משפטית ובפגיעה בקריירה.
במשך שנים ארוכות עשו המעסיקים בסעיף הגבלת התחרות שימוש גורף וציני, גם כאשר ברור היה כי אין הם נפגעים ממעבר של עובד זוטר יחסית אל המתחרים. חלק מהמקרים התפתחו לכדי סכסוך משפטי, אשר נסוב סביב שאלות כגון חופש העיסוק של העובד והסודות המסחריים של המעסיק, והמעסיקים גילו לרוב גישה לוחמנית ובלתי מתפשרת. גם היום, לאחר שכמה פסקי דין הגבילו את כוחם של המעסיקים בהקשר זה, סעיפי הגבלת התחרות שרירים וקיימים.
לעומת זאת זוכה שכבה צרה של מנכ"לים ויושבי ראש בכירים לקבל גזר מתוק. הפירמות שהעסיקו את גליה מאור (לאומי), עמוס שפירא (סלקום), ארז ויגודמן (שטראוס) ואחרים, היו מוכנות לשלם לכל אחת ואחד מהם תוספת של מיליוני שקלים עבור הסכמתם שלא להתחרות בחברה שבה היו מועסקים.
לאחרונה פורסם כי עבור התחייבותו שלא לעבור למתחרים, יקבל יונל כהן ממגדל סכום פנטסטי של 8.3 מיליון שקל.
עמוס שפירא זכה אשתקד ל-4.2 מיליון שקל בתמורה לאי-תחרות בסלקום, ואילו לגליה מאור הוצע סכום של 3.25 מיליון שקל תמורת הסכמתה שלא להתחרות בבנק לאחר פרישתה. סירובה לקבל את "העסקה" שהוצעה לה הגיע לאחר לחץ ציבורי כבד.
האומנם קיים כאן חשש אמיתי מתחרות? האם עמוס שפירא מהווה איום כה חמור על סלקום עד כי היא מוכנה לשלם מיליונים כדי להרחיקו הצידה? האם גליה מאור או יונל כהן מסוגלים לפרק במו ידיהם את מבנה השוק הריכוזי הקיים בענפי הבנקאות והביטוח זה עידן ועידנים, עד כי מעסיקיהם מוכנים לשלם להם מיליוני שקלים?
מדוע בשם אותו עיקרון של שמירה על רשימת הלקוחות או הסודות המסחריים יכולה אותה חברה לנהל מאבק משפטי נגד עובד מהמניין, ולצ'פר במיליוני שקלים את המנכ"ל?
כל מי שעיניו בראשו מבין כי תשלום כה גדול עבור הסכמה להגבלת התחרות אינו אלא עלה תאנה, הנועד להסתיר לא יותר מעוד "מצנח זהב" נדיב, שהטבת מס בצדו, לחברים במועדון המצומצם של מנהלים בכירים. הסכמה לאי-תחרות בתמורה למיליוני שקלים יכולה אולי לעבור את המסננת של חברי הדירקטוריון, היודעים בדרך כלל להכיר תודה למי שמינה אותם לתפקיד, אולם לא את ההיגיון הבריא של הציבור הרחב.