כולם מדברים על מעמד הביניים, אבל משימת-העל היא לא מעמד הביניים אלא המעמד המוחלש", כך אמר לאחר הבחירות האחרונות שר הכלכלה נפתלי בנט, והוסיף: "יש הרבה מי שיגן על מעמד הביניים. אנחנו בבית היהודי מגינים על החלשים. לא ועד עובדים חזק בחר בי בפריימריס, לא טייקונים מימנו לי את הקמפיין". השר בנט חילק, כמעט בכל הזדמנות, את העובדים במשק ל"מחוברים", ול"בלתי-מחוברים". הוא, כמובן, הבטיח לדאוג לבלתי-מחוברים.
כעת יש לבנט הזדמנות להוכיח שהוא דואג באמת לחלשים. באותה הזדמנות, הוא יכול ליישם את משנתו בדבר חתירה ליעילות ולצמצום הביורוקרטיה. הסיפור בקצרה: בחודש שעבר, ב-11 ביולי, נחתם הסכם-קיבוצי בין ההסתדרות הכללית לארגון חברות הניקיון בראשות אילן שמעוני.
ההסכם משפר באופן משמעותי את תנאי ההעסקה של העובדים החלשים והשקופים ביותר במשק. כדי שההסכם ייכנס לתוקף, צריך שר הכלכלה לחתום על "צו הרחבה" כדי להחיל אותו על כלל חברות הניקיון במגזר הפרטי ללא יוצא מהכלל.
מדובר בהסכם הנוגע למגזר הפרטי, לאחר שהסכם דומה (מעט פחות טוב) נחתם במגזר הציבורי. נוסף לשכר בגובה 4,646 שקל בחודש לפחות ולקרן השתלמות מהיום הראשון לעבודתם, ההסכם מאפשר לראשונה לעובדי הניקיון להתפטר במקרה של חילופי קבלנים, ולזכות במלוא הפיצויים כאילו פוטרו, וכן לשמור על רצף-זכויות מלא במקרה של המשך העסקה אצל קבלן חדש.
אז מה מונע מהשר בנט לחתום על צו ההרחבה חודש וחצי לאחר שנחתם ההסכם?
בעיקר ביורוקרטיה וסחבת שבנט עצמו כל-כך אוהב להשמיץ. חתימה על צו הרחבה להסכמים ענפיים אורכת 6-12 חודשים בממוצע, לאחר תהליך ממושך (מדי) של בחינה על-ידי המחלקה ליחסי עבודה במשרד הכלכלה. העיקרון המרכזי שנבדק לפני הוצאת צו הרחבה נשען על מבחן כמותי: האם ארגון העובדים הוא באמת הארגון היציג של העובדים בענף, והאם ארגון המעסיקים שחתם על ההסכם מייצג את החברות שבהן מועסקים מרבית העובדים בענף.
ויש גם עניין משפטי: המחלקה בוחנת את ההתנגדויות השונות שמוגשות נגד צו ההרחבה, ועורכת להן שימועים. מעבר לאלה, זה בעיקר פוליטיקה: עד כמה חזקים ומקושרים הארגונים שחותמים על ההסכם, ועד כמה השר חפץ ביקרם. כאשר כיהן כשר התמ"ת בנימין בן-אליעזר, הנחשב למקורבו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, חתימה על צו הרחבה הייתה דבר כמעט מובן מאליו.
כאשר שלום שמחון, מקורבו של אהוד ברק, החליף בתפקיד את בן-אליעזר, הפכה פתאום חתימה על צו הרחבה למשימה מורכבת. שמחון הבהיר למשל, שלא יחתום על דבר בניגוד לעמדת ראש הממשלה נתניהו, לאחר שההסתדרות והמעסיקים חתמו על הסכם להעלאת שכר המינימום בניגוד לעמדת הממשלה.
עניין של שקל ו-86 אגורות
אם בנט יתעניין, הוא יגלה כי להסכם הזה, שהופך את עובדי הניקיון לעשירים בזכות העלאת שכר של שקל אחד ו-86 אגורות לשעה, יש התנגדות עזה. חברת הניקיון הגדולה ביותר בענף, ISS, מנסה מאז חתימת ההסכם להתנער מחברותה בארגון חברות הניקיון. במגזין G של "גלובס" חשפנו בשבוע שעבר שהחברה הזו חתמה מאחורי הקלעים, שלושה שבועות לפני חתימת ההסכם הזה, על הסכם נחות עם ההסתדרות הלאומית, שמיישר קו עם ההסכם הארכאי משנות ה-70.
נוסף לכך שאין בו תוספת שכר מיוחדת או קרן השתלמות, ההסכם קובע שחילופי קבלנים לא מהווים עילה להתפטרות וזכאות לפיצויים.
ואיך הסבירו בהסתדרות הלאומית חתימה על הסכם כזה בשעה שעמד להיחתם הסכם ענפי מיטיב בהרבה? בין היתר אמרו כי לוקח הרבה זמן להוציא צו הרחבה, אם בכלל ייצא כזה. גם לשכת התיאום של ארגוני המעסיקים מתנגדת, לפחות לפי שעה, להסכם, שכן הוא נחתם מעל ראשה, אף שהעלויות השונות בהסכם יגולגלו על המעסיקים מזמיני השירות.
בינתיים, עובדת הניקיון בבית-הספר בחולון או בקופת-החולים בחדרה (המגזר הציבורי) תיהנה מקרן השתלמות ומשכר מעט מוגדל (או פחות נמוך), בעוד שחברתה שמועסקת באמצעות אותו קבלן, אך מוצבת בחברה פרטית, גם אם רווחית מאוד, תקבל רק את המינימום לפי החוק. יש זמן, אף אחד לא ממהר.
השר בנט יצטרך להחליט בקרוב, אם הוא תומך במי שהוא הגדיר כ"מחוברים", או בעובדים הכי פחות מחוברים בחברה הישראלית. העובדים השקופים שמצחצחים לנו את המשרדים ומחכים לאותה תוספת "ענקית" של 1.86 שקלים לשעה.