ספרה של יעל נאמן, "כתובת אש" תפס אותי בגרון כבר מהמשפט הראשון: "ילדים לא היו לנו. מי שמחפש סוף טוב, לא ימצא אותו כאן. שלום". כך נפתח הסיפור הראשון בספר, "עקרות". נאמן לא משחקת משחקים. ישר מטיחה בקורא את האמת. מיידה אותה כמו אבן. בום טרח, ומי שלא מתאים לו - שיילך. שלום. קצת כמו שהיא מתארת את אימא שלה בסיפור "האופציה": "לפני החג אמא רצתה שנבוא לחג, וכשהיינו באים הייתה מגרשת אותנו. בכל פעם רצתה לחגוג ולא הצליחה. אמרתי: 'אבל באנו מרחוק, מתל-אביב, בפקקים, הבאנו, הכנו, קנינו'. 'אין דבר', אמרה אמא, רוח רעה על פניה ומחשבותיה ודיבוריה לענה, 'באתם, עכשיו תלכו'".
לא הלכתי. התאהבתי. לא יכולתי להניח את הספר מידי. טרפתי אותו בבליעה אחת עוד באותו ערב, אף שהוא רחוק מלהיות ממתק. לענה היא מילה יותר מתאימה. הוא מר, חריף, חכם וקוצני, חד ומדויק כמו אזמל. נאמן לא עושה חשבון ובטח שלא הנחות, לא לדמויות שלה וגם לא לעצמה.
גם בספרה הקודם, "היינו העתיד", לא היססה לתאר בסגנונה הענייני והישיר את ההזנחה הרגשית שחוו ילדי הקיבוץ, את שחרורה המוקדם מהצבא על סעיף נפשי ושאר עניינים, שרבים וטובים נוטים להחליק ולעגל. אבל במקום שאחרים מרככים, נאמן משייפת, מחדדת, ונועצת במקומות הכואבים. מבעיות עקרות ועד ניסיון ההתאבדות של אמה, מתחושת ההזדקנות שקפצה עליה ועד לרגעים של שנאת אדם טהורה ומזוקקת. שנאה לאורחים שלא רוצים ללכת (בסיפור "אורחים"), או תיאור שנאתם השוצפת של בני הזוג העקרים לתמונות התינוקות החמודים שעל קירות הקליניקה של הרופא.
עד כדי כך נפלאים וקוראי תגר הם תיאורי השנאה, ולא פעם גם מצחיקים ומשחררים, עד שגם הקורא מוצא את עצמו מזדהה ונסחף, ומוכן כבר לחנוק את המעצבנים האלה במו ידיו. נאמן מתמרנת את קוראיה בתבונה. בלי לשאת נאומים גדולים וחוצבי להבות, היא מבקרת את החברה הישראלית המקדשת באובססיביות פריון וילודה בכל מחיר, כמו גם את האטימות שלה דרך הקלישאות שמדקלמים האורחים בסיפור שבאותו שם: "רגע אחד הם מילאו את צלחתם בגבינה גזורה היטב בסכין הנכון, ובשני התחילו למחוק תשתיות בעזה.
בערביי ישראל לא נגעו בינתיים, אבל היטב ידענו שזה רק עניין של זמן. עד הקינוח יגיעו גם אליהם".
אף שהספר אינו מפחד לבחוש בקדירות הדיכאון, באופן מפתיע הוא ממש לא ספר מדכדך. יש בו לא מעט הומור, אירוניה וסוריאליזם, והוא דווקא קריא מאוד. כמה מהסיפורים מזכירים לרגעים את הקלילות שבה אתגר קרת או עוזי וייל נוגעים בכאב בצורה מצחיקה. הסיפורים אינם אחידים ברמתם, בסגנונם וברוח השורה עליהם, וניכר שזו אסופה ממקורות שונים, אבל כולם טובים בדרכם.
כתובת אש, יעל נאמן. כתר, 145 עמ'