דוגמא נוספת לדיבורים לחוד ומעשים לחוד: מחלוקות בין המדינה לבין רשות מקומית בנוגע לבעלות על קרקע המיועדת ל-18 דירות מעכבת לעת עתה הקמת 352 דירות בלב אזור הביקוש.
בשנת 2005 אישרה המועצה המקומית גני תקווה תוכנית ל-352 דירות בחטיבת קרקע של 35 דונם שרובה בבעלות חברת צמח המרמן (בהסכם קומבינציה מול בעלי הקרקע). הוועדה המחוזית דנה בתוכנית לאורך השנים, אך בשל סחבת אופיינית לוועדות התכנון, התוכנית הופקדה להתנגדויות רק בספטמבר 2009. לתוכניות הוגשו עשרות התנגדויות, בין השאר מצד תושבי כפר מעש וגת רימון ומועצה אזורית דרום השרון, ולאחר הליך סבוך של התדיינות ממושכת בין החברה למתנגדים הושגה תוכנית המקובלת על כל הצדדים, שגם קיבלה תוקף בסוף 2011.
זכות בדרך חקלאית
רק שתנאי להוצאת היתרי הבנייה היה עריכת תוכנית איחוד וחלוקה, המאזנת בין זכויות כל הבעלים בקרקע. "נדהמנו לגלות שאחרי כל הסחבת, שארכה כל-כך הרבה שנים, ואחרי שהתגברנו על כל ההתנגדויות, המינהל הודיע שהוא מתנגד לתוכנית בטענה שיש לו זכויות בדרכים חקלאיות. נציג המינהל ישב שנים בדיונים ולא הזכיר דבר על זכויות ליחידות דיור", אומר חיים פייגלין, מנכ"ל צמח המרמן.
במינהל (רשות מקרקעי ישראל) טוענים כי למרות תמיכתם בתוכנית, המועצה המקומית מבקשת "לגזול" קרקעות מדינה: "המועצה המקומית גני תקווה יזמה את התכנית לאיחוד וחלוקה, ורק עם הפקדתה נמצא כי המדינה לא קיבלה זכויות בטבלת האיזון. שמאי מטעם הרשות בחן את טבלאות האיזון ומצא כי זכויות המדינה כבעלת קרקע בתחום התכנית קופחו. מאחר שהמדינה קופחה, הוגשה על-ידי הרשות התנגדות לתוכנית. הסכמה תכנונית של נציג הרשות היושב בוועדות לעולם אין משמעותה הסכמה לקיפוח זכויות המדינה כבעלת קרקעות. אין כל סיבה שהמדינה תוותר על זכויותיה הקנייניות לטובת בעלי קרקע פרטיים".
מנגד, במועצה המקומית גני תקווה טוענים כי מדובר במחלוקת משפטית: "בתוכניות שבתחומן עוברות 'מטרוקות' (חלקות ששימשו בפועל כדרכים) יש עמדה של המינהל, שהמדינה צריכה לקבל בעבורן פיצוי כמו לגבי קרקע חקלאית אחרת. טענה נגדית היא שבמידה והמטרוקות שימשו בפועל כדרכים, וגם במצב המתוכנן הן ממשיכות להיות דרכים, לא צריך להינתן בעבורן פיצוי. על-פי עמדה זו נערכו טבלאות האיזון".
ברשות מקרקעי ישראל רתמו להתנגדות גם את המאמץ הממשלתי להורדת מחירי הדירות. "יש לציין", הם מסרו ל"גלובס", "כי כאשר המדינה מקבלת זכויות בתוכניות, המדינה משווקת את יחידות הדיור לכלל הציבור ובכך מגדילה את היצע הקרקעות הזמינות לבנייה המשווקות על-ידי המדינה. הגדלת ההיצע על-ידי המדינה אמורה לסייע להגדלת היצע הדירות ובכך להביא להפחתת מחירן, וזאת בהתאם למדיניות הלאומית".
גם בנושא זה בגני תקווה לא נשארו חייבים. לדברי המועצה, "המינהל אינו גוף עסקי. לטובת אזרחי מדינת ישראל, ראוי שיראה תפקידו במימד הציבורי: לטובת זוגות צעירים ודיור בר-השגה". בפועל, הם הדגישו, אם המנהל היה מייעד דירות לדיור בר-השגה המצב היה שונה, אולם "בתוכנית דומה הצליח המנהל מתוך נימוקים משפטיים להשיג 24 דירות, שאותן הוא מתכנן למכור כמו יזם פרטי. זו אינה מטרת הקמתו של המנהל, והמועצה מתקוממת על גישה זו שאינה ציבורית כשהמדינה הופכת, לכאורה, ספסר של דירות וקרקעות".