החופש הגדול נגמר בשבוע שעבר וחגי תשרי נמצאים ממש מעבר לפינה. לא מעט הורים מבלים עם הילדים אין ספור שעות והסבלנות, בשני הצדדים, כמעט פוקעת. רגע לפני שאתם מכריזים שאם הילדים ימשיכו לנדנד, תורידו להם את הראש - אתם מוזמנים להתעדכן בפריט הטריוויה הבא: יש חיות שבאמת מורידות לילדים את הראש, כאשר הזאטוטים לא מפסיקים לנג'ס.
מחקר שהובילה ד"ר קלר אנדרוז מאוניברסיטת אדינבורו, אשר פורסם בכתב העת Behavioral Ecology, מצא כי במשפחות של חיפושיות מזן ה-Burying Beetles, ההורים לעיתים אוכלים את צאצאיהם. הצאצאים הצעירים - אלה שעושים הכי הרבה רעש - נמצאים בסיכון גבוה יותר להיאכל.
החוקרים טוענים כי מדובר במנגנון אבולוציוני שנועד לגרום לחרקים הצעירים "להתבטא בכנות לגבי עד כמה הם רעבים, ולא להגזים במאבק על תשומת-הלב של ההורים". כך, לטענתם, ההורים יכולים לחשוב בשקט איך הם מחלקים את המזון באופן המועיל ביותר לכל המשפחה.
החוקרים גילו בנוסף כי ככל שיש פחות מזון לכל המשפחה, כך הסיכוי שההורים יאכלו אחד מצאצאיהם, גדל. כיצד בוחרות החיפושיות הללו לאיזה מן הצאצאים לחלק את המזון? התשובה תלויה במידה רבה בגיל הצאצא. במהלך הניסוי, כאשר הצאצאים הבוגרים והצעירים הציקו לאימא חיפושית באותה המידה, היא בדרך-כלל נתנה יותר מזון לצאצא הבוגר, אפילו מעבר להפרש הגדלים ביניהם.
"כמו יונקים רבים וציפורים רבות, גם חיפושיות מעדיפות את הצאצאים הבוגרים יותר", אומרים החוקרים, "הם כבר הוכיחו שיש להם יכולת לשרוד".
לדברי אנדרוז: "הצאצאים הקטנים יותר נמצאים בדילמה. אם לא ינדנדו כלל, ייתכן שכל המזון יילך לאחיהם הבוגרים. אם ינדנדו, הם מסתכנים בעונש. משתלם להם לנדנד רק אם הם ממש ממש רעבים".
היא מסכמת כי "תקשורת בין הורים לצאצאיהם היא קריטית לטיפול במקרים של ניגוד אינטרסים ביניהם". נציין כי ה-Burying Beetle נפוצות בעיקר בארה"ב ונמצאות (לצערנו?) בסכנת הכחדה.
האישה שהרסה את החיפושיות
חיי המשפחה של החיפושיות שתוארו לעיל, מעניינים בעוד כמה מובנים. בקהילה הזו השתרש מנהג שקיבל את השם "מונוגמיה בכפייה נשית". למה הכוונה? פחות או יותר מה שאתם חושבים. כשההזדווגות מסתיימת ונקבת החיפושית פונה להטיל את הביצים שלה, הזכר בדרך-כלל יתפנה להפיץ פרומונים שנועדו למשוך נקבות אחרות. או אז, הנקבה תדחף אותו או תנשך אותו באופן שימנע את מהלך הפצת הפרומונים ואכן ימנע באופן אפקטיבי משיכת נקבות אחרות.
במחקרים שבהם מנעו הנסיינים מנקבת החיפושית להפריע לזכר להפיץ את ריחו, הוא אכן הפיץ אותו בהתלהבות רבה. כמה חוקרים התבססו על התנהגות זו של החיפושיות, כדי לטעון כי "מונוגמיה בכפיה נשית" היא נפוצה יותר בעולם החי - לא רק בקרב החיפושיות. כלומר, הזכרים מעדיפים פוליגמיה וחוששים רק מתגובתן הקטלנית של הנקבות.
ההעדפה של זכרי החיפושית לפוליגמיה נמדדה גם במחקר אחר בו הניחו אותם באקווריום והציגו להם נקבה אחת בכל יום. ארבע פעמים הביאו להם את אותה חיפושית נקבה, וביום החמישי - חיפושית חדשה. הזכרים קפצו מהר יותר על החיפושית החדשה, מאשר על זו שכבר פגשו.
זהו גם אחד הזנים היחידים של חרקים שבו מבוגרים מטפלים בילדים, והם ייחודיים עוד יותר בכך שגם הזכרים וגם הנקבות מטפלים בהם בדרך-כלל ביחד. אולם, הנקבות יכולות גם לאגור זרע מפעילות מינית שהתרחשה מזמן, ולהוליד ולגדל בעצמן עדר של צאצאים בשלב מאוחר יותר. בנק זרע עצמאי.