1. ניר קלינגר אמר פעם שאחת הבעיות של הפרשן הישראלי - עיתונאי כמו אוהד - שהוא מנתח משחקים על סמך התוצאה. אחת הבעיות הגדולות של הכדורגל שלנו שכבר 45 שנה אנחנו מנתחים תוצאות ולא דרך. לא בכדי נכתב פה 45 שנה ולא 44. גם העלייה שלנו למקסיקו 70 היתה תוצאה שלא העידה בהכרח על דרך.
כי המשחק אתמול (שבת) מתעתע, על-אף שאלי גוטמן, בדרכו המרצה תקשורת, ולכן גם המעצבנת - טען כי הנבחרת שיחקה רע, והיתה איטית ושקופה. הוא לא באמת מתכוון לזה. יכול להיות שגם הוא מנתח את המשחק על סמך התוצאה? אחרי הכל, מהמשחק הזה יצאתי בתחושה שיותר מאשר ישראל נחלצה מהפסד מביך, אזרבייג'אן נחלצה מתבוסה.
אנחנו נוטים לזלזל בנבחרות שהליגות שלהן חלשות, אבל מישהו באמת טרח להסתכל בתוצאות שהושגו בסוף השבוע במוקדמות המונדיאל? ארמניה מנצחת את צ'כיה של תומאש רוזיצקי, הולנד נחלצת מהפסד באסטוניה, איסלנד כובשת רביעייה בשווייץ, צרפת לא כובשת בגאורגיה. אלה תוצאות שיכולות אולי לקרות בתחילת קמפיין, אבל אנחנו כבר במאני-טיים. אזרבייג'אן לא נבחרת פרייארית, והמאמן שלה, ברטי פוגטס, בנה שם נבחרת בדמותו. נבחרת כזו שלא תהסס להכשיל את יוהאן קרויף בדקה ראשונה בגמר מונדיאל, רק כי המאמן (הלמוט שן) נתן לפוגטס הוראה שקרויף לא עובר אותו. האזרים היו רעים כפוגטס, והיו ממוקדי מטרה כמו שגרמנים יודעים להיות.
ישראל עשתה הרבה דברים על מנת לנצח, החמיצה, ובכך טשטשה עבור הציבור את הדרך. אני כנראה האדם ההזוי היחיד שחושב שבחלקים נכבדים של המשחק, בעיקר במחצית הראשונה, ישראל שיחקה באופן מפתיע כנבחרת, עד שהשער האזרי גרם לה לאבד את הסבלנות שמאוד חשובה במשחקים כאלה. עד אז היו שם הרבה חילופי מסירות ושינויי מיקום, ותנועה לשטחים מתים באופן יחסי לנבחרת שמתאמנת אחת לתקופה. היו הרבה יותר פעולות נכונות ממה שראינו מהנבחרת הזו במשחקים רבים בעידן המזעזע של לואיס פרננדז, ובצורה עליה ניכרו טביעות אצבעותיו של אלי גוטמן.
ולכן, הייאוש שלו במסיבת העיתונאים הפתיע, כמו גם תחושת הסיכום בדבריו. אני לא אוהב את הניסיון של אלי גוטמן להתנחמד על מאזיניו ולתת להם לשמוע את מה שהם רוצים, אבל אם אני אבי לוזון, אני רץ להחתים אותו לעוד קדנציה. יש הרבה פוטנציאל בכדורגל הזה שהוצג, פשוט צריך שגוטמן יידע סוף סוף לבחור ממנו את השחקנים המתאימים.
2. כרגיל, אנחנו נופלים על האמונות הקטנות של המאמנים שלנו בשחקנים שלהם. גוטמן עדיין שבוי בקונספציה של הפועל ת"א 2010, עד כדי כך שבחר לפתוח עם ביברס נאתכו, ערן זהבי ואיתי שכטר בהרכב אחד. גם למסיבת העיתונאים של אחרי המשחק הוא שרבב את הביטוי "בנפיקה ליסבון", שמשחקת בכלל במסגרת אחרת. הוא גם הסביר את עניין שכטר בביטוי "רציתי לראות את העוצמות שלו". מעבר לכך ששכטר כבר לא מפגין את העוצמות האלה מאז פרק את הכתף לפני אי אלו שנים, הרי ש-6 שנים מצוינות בבלגיה, ושער בהתגנבות יחידים מול הקבוצה של שכטר בשבת שעברה - אלה עוצמות שלא מספיקות לאליניב ברדה לפתוח בהרכב נבחרת.
גם החילוף של זהבי - ולא של נאתכו לדוגמא - לא יכול להתקבל. היו לזהבי יותר מדי שערים משותפים עם גוטמן כדי שהמאמן הלאומי יבין שזהבי נכלל בחבורה מאוד מצומצמת של שחקנים שיכולים להחמיץ הרבה שערים, אבל אף פעם לא את השערים החשובים. הם תמיד כובשים אותם.
3. עכשיו יתחילו בסיכומי קמפיין, בהלקאה העצמית הידועה, וכמובן יחזרו למילים של הפרופסור ירון זליכה על ריקבון הכדורגל הישראלי, עד שמכבי ת"א תנצח בשבוע הבא את אפואל ניקוסיה ומכבי חיפה את אלקמאר ופתאום הכל יהיה ורוד.
4. השארתי בכוונה את דודו אוואט לסוף, אולי באמת הגיע הסוף. אחרי הכל, דודו הזכיר לי אתמול בדיחה יותר גדולה ממנו - גם היא אמיתית - שסיפר לפני שנים שייע גלזר על המשחק של נבחרת ישראל ביולי 1956 במוסקבה. הנבחרת ביקרה אז במוזוליאום של המשטר בקרמלין, גלזר ראה את גופתו החנוטה של מנהיג מהפכת אוקטובר ולדימיר איליץ' לנין, וכף ידו פרוסה על חזהו. "הנה", מילמל גלזר, "גם לנין ידע שנחטוף חמש".
ביום שלישי אנחנו משחקים מול רוסיה בסט. פטרסבורג, העיר שפעם קראו לה לנינגרד.