כל-כך הרבה נכתב על מלחמת יום כיפור, כנראה יותר מאשר על מלחמות אחרות - בגלל המחיר הכבד, בגלל הזעזוע החברתי שהביאה עימה, ואולי גם כי התרבות הביקורתית המקובלת היום בישראל, משתלבת היטב עם מלחמה שלא חסר בה מה לבקר.
באופן טבעי, מלאות 40 שנה למלחמה, מלווה בהוצאתם לאור של שורת ספרים על המלחמה ההיא, אחד מהם הוא של תא"ל במיל' וחתן פרס ביטחון ישראל (2002), עוזי עילם. עילם לא היה אמנם מהשחקנים המוכרים במלחמה, דוגמת גולדה, דיין, דדו, שרון וגורודיש, שאינם עוד איתנו. ובכל זאת, השתתפותו בישיבות המטכ"ל התכופות במלחמה אפשרו לו לספק את מה שכתוב כשם הספר - "עדות מן הבור" (הוצאת "ידיעות ספרים"), באמצעות יומן שכתב בזמן המלחמה.
את עיקר דרכו בתפקידים הבכירים בצה"ל עשה עילם בתחומי הטכנולוגיה - ראש מפא"ת, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד רה"מ ועוד קודם, רגע לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, הוא מונה לראש יחידת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון (בהמשך, אחרי ארגון מחדש, שמה שונה למפא"ת). ככזה, לא פלא שהוא שם דגש גם על התחום הטכנולוגי בהקשר של לקחי המלחמה, ופה הלקחים מקוריים יותר, לא כאלה שנלעסו לעייפה בשיח הציבורי.
לדבריו, "המאבק הטכנולוגי מלווה אותנו מתחילת המדינה. בכל שלב מצאנו נקודות שבהן הרוסים ציידו את אויבינו במערכות נשק, שהיינו צריכים למצוא להן פתרונות. במלחמת יום כיפור היו מולנו כלי נשק שלא הכרנו, כמו טילי ה-SA6 (טילי קרקע אוויר), שגם במערב לא ידעו עליהם, או כלי נשק שלא ידענו כיצד להשתמש בהם, דוגמת הסאגר (טיל נ.ט). לאורך כמעט כל המלחמה לא הצלחנו לשים את ידינו על ה-SA6, שהגביל מאוד את חיל האוויר והפיל לנו הרבה מטוסים.
"כשהצלחנו להשיג טיל כזה, הבאנו אותו לרפא"ל. לא עברו שעות ספורות והנספח הצבאי האמריקני הגיע וביקש שנעביר אליו את הטיל. אמרתי לו שאנחנו נעביר את הטיל לאמריקנים, אבל עכשיו מלחמה ואנו צריכים אותו. כעבור חצי שעה אני מקבל טלפון מהמזכיר של גולדה. הוא אמר שהגברת הורתה לתת את הטיל לאמריקנים עכשיו".
כתב הגנה על דדו
ה-SA6 בפרט ומעורבות הרוסים והאמריקנים בכלל, מזכירה עובדה נשכחת בנוגע ליום כיפור ולעימותים נוספים שידעה המדינה בחצי היובל הראשון לחייה. אנו נוטים לראות את עימותי ישראל מול מדינות ערב כסכסוכי המדינה עם שכניה הערבים, אבל למעשה במידה רבה אלו היו עוד זירות עימות בין ארה"ב לברה"מ במסגרת המלחמה הקרה, כמו קוריאה, וויטנאם וברלין. במלחמת יום כיפור אחד הזרזים לכפות על ישראל הפסקת אש בתנאים לא טובים מבחינתה, היה האיום הספק מרומז שברה"מ תיכנס לעימות באופן ישיר.
"גם במלחמת ההתשה הרוסים הרי היו מעורבים", מזכיר עילם. "היו טייסים רוסים שהפלנו וסוללות ליד קהיר שהופעלו בידי רוסים. הם מעולם לא נתנו למדינות ערב את המערכות הכי מתקדמות, כמו שגם האמריקנים לא התנדבו לתת לידידים שלהם את הנשק הכי חדש, אפילו לא לבריטים".
לצד הלקחים, הספר שכתב עילם הוא עדות לימי המלחמה בקרב צמרת צה"ל. "הימים הראשונים למלחמה היו הקשים ביותר", מספר עילם. "גם הידיעות היו קשות וגם התחושה שאנו לא יכולים לתת עוד ליחידות בשטח, כי אין לנו עוד כוחות. ביום השני למלחמה, כשהתבטלה קבוצת דיון עם הרמטכ"ל, הוא נסע לחזית הדרומית וטליק (סגן הרמטכ"ל, ישראל טל) לחזית הצפונית. היה ברור אז שהדברים לא הולכים.
"אני זוכר פנים אפורות ועיניים מזוגגות. בחדר היה מחניק, בגלל שבדיונים עישנו בלי סוף. בסוף המלחמה טליק אמר לי 'אתה יודע שהם היו יכולים לנקנק אותנו'. למרות הניצחון, הוא נשאר עם ההרגשה הזו".
- איך אתה זוכר את הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו)באותם ימים?
"הוא היה סלע איתן בכל הזמן הזה, עם ביטחון ואופטימיות מהסוג הבריא והלא מוגזם. לפעמים היה אפשר להבחין אצלו בעייפות, אבל הוא החזיק את המורל של כולנו. לכן כשוועדת אגרנט יצאה כל-כך קשה נגדו, התרעמנו".
אחד הדברים המעניינים שעילם מזכיר בתחילת הספר, הוא שהמילואים לא גויסו טרם המלחמה בין היתר בשל הביקורת הציבורית על הגיוס הארוך שהיה בחודשים שקדמו בשל התראות דומות, גיוס שפגע במשק.
בעצם, ייתכן שלצד הביקורת על הצבא והדרג המדיני, ראוי לבקר גם את הציבור ההפכפך, שרגע לפני המלחמה כעס כשרצו לגייס חיילים ומיד לאחריה פתאום זעק מדוע לא גויסו המילואים. עילם: "אי אפשר להתעלם מהאווירה שהייתה אחרי שהמילואים מגויסים ממאי עד אוגוסט ודבר לא קרה".
- אולי הדבר הנכון היה גיוס מילואים חלקי?
"אולי. אבל אי אפשר להתעלם גם מהתחכום של הנשיא המצרי סאדאת, שפתח בתרגיל צבאי גדול, שהפך ברגע למלחמה. ידענו שהוא עושה תרגיל, אבל את מה שמאחורי התרגיל הוא שמר קרוב ללבו ורק מעטים בצמרת הצבאית המצרים ידעו שזה לא יסתיים בתרגיל. עדיין היו קולות אצלנו שאמרו שתהיה מלחמה, אבל בצמרת רצו הוכחה רצינית, וה'הוכחה נבעך' של המרגל המצרי (אשרף מרואן - חתנו של נאצר י.מ), לא נתפסה כהוכחה המוחלטת".
לנוכח הביקורת על ניהול המלחמה, עלו טענות נגדיות, גם מצד נשואי הביקורת, כאלה שגורסות כי אמנם היו בתחילה טעויות ואבדות כואבות, אבל שלא בצדק מתעלמים מהניצחון הסופי, וכך למתבונן מהצד נדמה שישראל בכלל הפסידה במלחמה.
- היכן האמת?
"אף אחד לא מתווכח עם כך שניצחנו במלחמה ושניהלנו מו"מ מעמדה טובה. אבל כשאתה שואל בזכות מה ניצחנו ביום כיפור, אז פחות בזכות הפוליטיקאים והגנרלים והרבה בזכות החיילים והקצינים הזוטרים, ולכן להם מוקדש הספר שכתבתי".
במלחמה הזו בלט ההלם לנוכח האבידות הכבדות. היום התפיסה הציבורית מבחינת הקושי לספוג את מותם של חיילים, אף חזקה יותר.
"אין ספק שהרגישות בישראל לאבידות היא מהגבוהות. אין בזה רע. השאלה היא על מה מוותרים בגלל הרגישות לחיי אדם. זו לא סתם רגישות, אלא כזו שמשנה סדרי עדיפויות. במקרים מסוימים היא גורמת לכך שאנו מפסידים משהו חשוב בארגון המלחמה ובאופן עקיף גם כזה שעשוי לחסוך באבידות".
- מי לדעתך האחראים המרכזיים למשגי המלחמה?
"בכל מה שנוגע לתפיסה האסטרטגית - גולדה, דיין וגלילי. בכל מה שנוגע לצמרת הצבא, אי אפשר לפתור את ראש אמ"ן, אלי זעירא, מן האחריות ובמידה לא מבוטלת גם את צמרת המטה הכללי - הרמטכ"ל וסגנו, שיצא נקי בעיקר כי התכונן היטב עם עורכי דין".
- כיום אנו יודעים שסאדאת יצא למלחמה כדי להתניע מו"מ מדיני. ייתכן שהטענות שהיינו בסכנת השמדה קצת מוגזמות?
"נכון, אבל ברגע שפרצה המלחמה, לא ידענו לאן הוא רוצה להגיע ולאן יוכל. העובדה היא שברמת הגולן הסורים הגיעו עד מפקדת נפח ומשם להגיע לישובים שבגליל, זה שום דבר. היינו מאוד מוטרדים. זה שסאדאת רצה להתניע מהלך מדיני, אנו יודעים רק לאחר מעשה. "אנו גם לא יודעים מה היה קורה, אלמלא היינו כה נחושים בהגנה ובהקרבה והיכן באמת הם היו נעצרים".
בתחילת דרכו הצבאית היה עילם מהאנשים הקרובים לאריק שרון ומאיר הר ציון, כאשר יחידה 101 אוחדה עם גדוד 890. הר ציון הקים אז את סיירת צנחנים ועילם היה סגנו. בהמשך קיבל את "עיטור העוז" בפעולה ב-1955 והיה הקמ"ן של שרון. במסגרת זו הייתה לו היכרות אינטימית יוצאת דופן עם האלוף הפרובלמטי שנחשב בעיני רבים כמי שהביא לניצחון בחזית דרום במלחמת יום כיפור.
"אריק האמין שצריך לשנות אסטרטגיה ולצלוח את התעלה כמה שיותר מוקדם", אומר עילם. "לכן הוא שמר את הכוחות באוגדה שהייתה תחת פיקודו. זה כמובן לא התאים לפיקוד הדרום (שמעליו בהיררכיה), שרצה לראות אותה כמה שיותר חלק מהמאמץ המלחמתי, אבל ידוע שדברים מסוג זה לא הטרידו את אריק.
"השילוב בין אריק, שתמיד יש לו דעות משלו, לבין גורודיש שהתגלה בחולשתו, יצר בעיה בדרום, שגם הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, שנשלח לשם, לא הצליח לפתור".
- אפשר להבין שלא הופתעת ששרון לא גילה צייתנות.
"מתוך ההיכרות איתו, בכל שלב יכולתי להגיד בעיניים עצומות מה יהיה המהלך הבא שלו".
על היתרון האיכותי
בראייה לטווח ארוך יותר, ה"שוק" של המלחמה, בעיקר פתיחתה בהפתעה, הביא לגידול בתקציב הביטחון. עילם: "זו הייתה נקודה חשובה ובולטת. צה"ל כולו היה בהלם קרב, והתגובה הראשונה שנראתה מתאימה, זה עוד טנקים ועוד יחידות להקים. "זה נגד את דרכו של דוד בן גוריון, שהכיר בא-סימטריה הקיימת בין ישראל למדינות ערב - שלא נוכל להשתוות אליהן כמותית. לכן הוא דגל בגישה של 'הרתעה, התרעה והכרעה', בהעברת העימות במהירות לשטח האויב וביתרון איכותי. "נדרשו לנו מספר שנים עד שהתחלנו להסתכל על האיכות ולא על הכמות. "תקציב הביטחון הוא ביטוי של סדרי עדיפויות שמתקשים להשתחרר מהם. מצד שני, החשיבה שאפשר להוריד שומנים ולא להוריד באותה הזדמנות גם שרירים, אולי עובדת בכירורגיה הפלסטית, אבל לא בצבא".