1. חובבי תורת ההסתברות לא איבדו עדיין את התקווה. הם ודאי מאמינים שעדיין ניתן לעשות משהו היום (ג') ברוסיה ולהשאיר בחיים את חלום המונדיאל. לאנשים שמעט בינה בראשם, יהיה הרבה יותר קשה לזרום עם אופטימיות קוסמית שכזאת.
כל 25 השחקנים שמרכיבים את סגל נבחרת רוסיה מגיעים מהליגה הרוסית החזקה (אין ליגיונרים), שבמונחים כלכליים כבר הפכה לאחת מחמש הבכירות באירופה. חזקה עד כדי כך ש-16 קבוצות הליגה הרוסית בזבזו הקיץ 271 מיליון אירו על רכש, יותר ממה שהוציאו בחלון ההעברות 18 קבוצות הבונדסליגה. ובזמן שאצלנו התברברו עם שני מחזורי ליגה, שחקני הליגה הרוסית כבר עמוק בתוך הקצב אחרי שבעה מחזורים. חוחורין, דזגואב, פייזולין, שירוקוב, דניסוב, קרז'קוב: לא פלא שאלי גוטמן דיבר במוצ"ש על "להימנע מבושות". ניכר כי לא מדובר בלוחמה פסיכולוגית. יש למאמן הלאומי חשש אמיתי מהתפרקות מנטלית שמתקרבת, במיוחד על רקע רוחות סוף הקמפיין שכבר נושבות בראשי השחקנים.
לפני שבונים על ניסים צריך לקחת בחשבון עוד כמה דברים. רוסיה חייבת לקחת מולנו את הנקודות כדי להימלט מהמקום השני וממפגש פלייאוף שעשוי לגרור אותה לקרבות מול נבחרות כקרואטיה או צרפת. כך שעל זלזול מהצד של חניכיו של פאביו קאפלו אין מה לדבר. ואם זה לא מספיק, אז גם ההיסטוריה לא מבשרת טובות לישראל - בטח לא הקרובה (המאצ'אפ האחרון הסתיים ב-0-4 ברמת גן), אך גם לא הרחוקה (מעולם לא ניצחה ישראל משחק חוץ רשמי מול רוסיה או בריה"מ).
רוצים בכל זאת סיבה לטיפה, ממש טיפה, אופטימיות? עד לפני יומיים היינו בדיוק כמו רוסיה עבור אחת בשם אזרבייג'אן. בסוף זה 11 בני אנוש מול 11 בני אנוש. כדורגל.
2. העובדה שנבחרת שנתפשת כעלובה כמו אזרבייג'אן, שהפסידה עד היום בסביבות 90% ממשחקי החוץ שלה, גרמה לנו לשמוט ארבע נקודות בקמפיין הזה היא זאת שמבעירה כאן את כל האש. אלא שבפועל, מה בעצם השתנה? הרי כמעט בכל קמפיין ישראל הקפידה לאבד נקודות "בטוחות". במוקדמות יורו 2012 סיימה ישראל בתיקו בגיאורגיה; במוקדמות מונדיאל 2010 זרקה לפח חמש נקודות מול לטביה (לטביה!); לאברם גרנט זוכרים את קמפיין המזליקי של ה"כמעט עלינו מבית עם שווייץ אירלנד וצרפת", אבל שוכחים את הקמפיין שלפניו עם תוצאות תיקו ביזיוניות נגד מלטה וקפריסין; וכל זה רק בשנות האלפיים.
מה שקרה נגד אזרבייג'אן, שאגב רחוקה מלהיות נבחרת הפחחים שהביטה בזמנו ברוני רוזנטל דוהר מחוף לחוף, הוא בסך הכל איזון קטן שמגיע אחרי סטיית תקן קטנה: בדיוק כמו שאנחנו לא באמת שווים תיקו 3-3 עם פורטוגל, ככה גם התוצאות מול האזרים לא בהכרח משקפות את המציאות המקצועית. הייאוש התהומי שנוצר כאן ממקום שלישי אולי משקף את האופי הישראלי האימפולסיבי, אבל הוא מוגזם. עובדתית, ישראל לא נכשלת באופן מובהק כמעט באף קמפיין שלה בעידן האירופי - היא משיגה את מה שהיא שווה. הבעיה של ישראל היא אחרת: חוסר היכולת להתעלות. לפרוץ את תקרת הזכוכית הפרטית שלה.
3. איך פורצים את התקרה? נכון שיכולת ההשפעה של מאמנים על שחקנים שהם פוגשים למשך שלושה שבועות בשנה מוטלת בספק. זו גם אחת הסיבות שגוטמן הכל כך מתודי בשיטות העבודה שלו, לא התאים מלכתחילה לנבחרת. זה לא חייב להיות ככה. הנה הצעה: תארו לכם אוטופיה, בה יש מאמן לנבחרת שבונה מערך שלם לטווח ארוך מאוד (לפחות שש שנים) והולך יד ביד עם שחקנים שהוא מאמין בהם מגיל צעיר, ומלווה את הקריירה שלהם; מאמן שמשתלט לחלוטין על המערך המקצועי וממנה תחתיו - גם כעוזרים בנבחרת הבוגרת וגם כמאמנים ראשיים בנבחרות הצעירות - אנשי מקצוע שמתיישרים עם רצונותיו ועם האג'נדה שלו; מאמן שמקבל מנדט חוזי לסיים במקום השלישי או אפילו הרביעי בבית מוקדמות, מבלי שחרב הפיטורים של יו"ר ההתאחדות התורן תרחף מעליו: מאמן כזה אולי כן יוכל לעשות כאן משהו ולהשפיע באופן ניכר על הסטטוס קוו המעיק שלנו.
הנה דוגמה רלוונטית: ברטי פוגטס הגיע לאזרבייג'אן ב-2008 כשאחוזי ההצלחה שלה בטורנירים מוקדמות עומדים על 13.8%. אחרי חמש שנים הוא כבר מקדם את הנבחרת ל-21% ולמצב שבו היא מגיעה למקומות כמו רמת גן, מוסקבה ובלפסט - ועומדת על הדשא כמו נבחרת כדורגל.
כמובן שלישראל עדיף סוג של פוגטס על-פני סוג של גוטמן. אם יש משהו שהעונה האחרונה של מכבי ת"א צריכה ללמד אותנו, זה שהגנום של הכדורגלן הישראלי לא באמת פגום, ושאפשר ללמד אותו שיטות משחק מתקדמות, להנחיל דוקטרינות מחו"ל, אפילו כאלו שמגיעות מברצלונה.
כדי להנחיל את האוטופיה של מאמן זר שמשתלט כאן על כל העסק, ההתאחדות צריכה להשקיע הרבה כסף. לכאורה בזבוז כספי ציבור, בפועל השקעה שעשויה להתברר כמניבה: מונדיאל אחד שבו מתנגן ההמנון הישראלי שווה רווח עצום לכדורגל - של אוהדים חדשים, של עניין ולגיטימציה ציבוריים, של תקציבי עתק (פיפ"א תשלם מענק מינימלי של 9 מיליון דולר לכל התאחדות שהנבחרת שלה תעפיל למונדיאל 2014), של ילדים שבקיץ אחד יחליטו שהם חייבים להתחיל לשחק כדורגל. רק ככה מקצרים תהליכים.
הסיפורים על הגול שדודו אכל או ההחמצה של ברדה, מאלו יש לנו מספיק.