זה נכון, מכבי ת"א אשמה בכישלון של נבחרת הכדורסל, אבל לא מהסיבות שאתם חושבים. בניגוד לטענה שנשמעה בימים האחרונים מספר פעמים, נבחרת ישראל לא הפסידה לבריטניה, אוקראינה, צרפת וגרמניה בגלל מספר הזרים בליגת הכדורסל, שנועד לאפשר לקבוצה של המדינה לייצג אותנו בכבוד באירופה - אלא מפני שכבר מזמן הפסיקו לייצר כאן שחקנים. נבחרות הקדטים והנוער תקועות בדרג ב' לא בשל מספר הזרים. ונבחרת איטליה פורחת ביורובאסקט אף שהליגה המקומית גדושה באמריקאים.
מכבי אשמה בשני דברים אחרים לחלוטין, שניהם מנטליים: בהתנשאות ובהדחקה. הנוכחות של הצהובים יוצרת תודעה כוזבת בענף הכדורסל. בעקבות העליונות שלהם על כל קבוצה שאינה נמנית על מעצמות היבשת, הורגלנו משום מה לחשוב שמדינות כמו אסטוניה, פינלנד, בריטניה ואוקראינה לא אמורות לדגדג אותנו. בפועל, הפסדנו לכל המדינות הללו בשנים האחרונות. חמור מכך, השחקנים של מכבי, שמהווים את הבסיס של הנבחרת, מתקשים לגייס משאבים מנטליים כדי להתמודד מול קבוצות ממדיניות קיקיוניות לכאורה, אחרי המאבקים מול פנאתינייקוס וריאל מדריד בשלבי ההכרעה של היורוליג. הלגלוג של פיני גרשון על "הגמד" הגרמני, כהגדרתו, פר גונתר, והענק טיבור פלייס במהלך שידור המשחק עם גרמניה - היה ביטוי מובהק להתנשאות הלא מוצדקת הזאת. גרשון פשוט אומר את מה שהשחקנים על הפרקט חושבים.
אלא שהגרמנים ניצחו אותנו לא מפני שלא רצינו או כי לא נלחמנו, אלא סתם כי הם יותר טובים. אין לנו רכז נהדר כשפארציק, סמול-פורוורד גבוה ורבגוני כבנצינג (איפה הוא ואיפה כספי) או ענק צעיר כפלייס. עם זאת, אף שבכל שנתיים מאכזבת הנבחרת מחדש באליפות אירופה, מצב הענף נשכח עד מהרה, מודחק ונדחק לטובת החורף החם בהיכל. כך יקרה גם הפעם: מסקנות לא יוסקו ושינויים מהותיים לא ייצאו לפועל, כי הזרקור אוטוטו יופנה לדייויד בלאט ושחקניו.
***
לכאורה, לא הוגן לתלות את הכישלון במצב הענף כולו. לא כל המאמנים בארץ אשמים במחדליו של אריק שיבק, ולא כל השחקנים צריכים להיענש על הגישה הבעייתית של עמרי כספי. אלא שהתנהלות הנבחרת היא בסך הכל סימפטום לבעיות עמוקות יותר. קחו לדוגמה שתי החלטות של אריק שיבק במהלך הטורניר: לעשות עבירה ביתרון 2 נקודות על בריטניה במשחק הראשון; ולהתחיל את המשחק השני (מול אוקראינה) בהגנה אזורית שעוברת לאישית. כמעט אין מאמן באירופה שהיה מקבל החלטות כאלו, אבל בישראל המשחק נתפס על-ידי המאמנים כאוסף של טריקים ושטיקים, כמין משחק שחמט מתוחכם שבו עליך להוכיח לפרשנים ביציע שאתה האיש הכי חכם באולם ובעולם.
איכשהו, המאמנים הבכירים ביותר ביבשת, מהגווארדיה הסרבית או האיטלקית, דווקא שומרים בעיקר אישית - חזקה, אגרסיבית, בועטת. אלא מה? שקשה ללמד הגנה אישית. זה משעמם, זה מתסכל, זה פחות סקסי ממאצ'-אפ- זון או מתרגילים מתוחכמים ובעיקר גורר לעימותים עם שחקנים שלא שומרים. מאמנים אירופאים לא היו מעלים בחמישייה את עמרי כספי, שהובך הגנתית לאורך כל הטורניר, או את ליאור אליהו, שפשוט אינו בקיא ברזי השמירה. אבל למה לשיבק להסתבך איתם? לאורך שנים יצא המאמן הישראלי נקי ממצב הענף, אך לא עוד. הרי יש סיבה לכך שהליגה המקומית היא הרופסת, הרכה והפרימיטיבית ביותר התקפית באירופה (פיק-אנד-רול לשחקן הזר ותו לא), ויש סיבה לכך שבעונה הקרובה, לראשונה זה שנים, לא יהיה מאמן ראשי ישראלי בליגה בכירה באירופה. אולי אפשר לחשוב על שיבוצים מבריקים משיבק לנבחרת, אבל פרט לבלאט (גרשון, בשל התנשאותו, הוא רעיון נורא) וארז אדלשטיין, קשה לחשוב על מאמן מקומי שיספק שדרוג משמעותי על הקווים.
***
וכשם שאנחנו מתנשאים על אירופה, אנחנו מתגמדים בפני ה-NBA. מאמן מונטנגרו, לוקה פביצ'ביץ', לא התבייש להעלות מהספסל את כוכב אורלנדו מג'יק, ניקולה ווצ'ביץ'; חוסה קלדרון וריקי רוביו מחליפים בספרד; ונאנדו דה קולו מתחיל בצד את משחקי צרפת. רק שמשום מה, מהרגע שעמרי כספי נבחר בדראפט, הוא הפך לאליל ישראלי. הוא אמנם מעולם לא הוביל קבוצת בוגרים, ואין לו יכולות יוצאות דופן באף קטגוריה מקצועית, אבל התווית "שחקן NBA" הצמידה לו תווית של כוכב-על, שעל פיו יישק דבר. האופי הבעייתי והתובעני שלו רק החמיר את המצב, בזריקות גרועות, באנוכיות וכאמור, גם בהגנה שערורייתית. למרות זאת, שיבק נתן לו שוב דקות ארוכות במשחק האחרון מול גרמניה, כי גם הוא חלק מאותה גישה פרובינציאלית.
גם יוגב אוחיון היה על הפרקט במשך דקות ארוכות בעיקר מפני שהוא משחק במכבי תל אביב, אף שלא השתפר משמעותית מאז הימים שהיה רכז שני בהפועל ירושלים. המאמנים הישראלים שבויים מדי בקונספציית החנופה לצהוב וללוגו של ג'רי ווסט מכדי לקבל החלטות קשות ואמיצות.
***
הפיתרון לכל זה פשוט: להביא מאמן זר. הטורקים, היוונים, הספרדים והרוסים באליפויות הקודמות, האוקראינים - כולם לא מתביישים ללמוד מבני לאומים אחרים. הכדורסל, יש להזכיר, לא הומצא בישראל, אלא בארצות הברית, והתפתח באירופה. מאמן זר, גם לא מהשורה הראשונה ביבשת, יוכל לבוא בראש נקי, לא לדפוק חשבון לעסקנים, לא לחשבן לשחקני מכבי או NBA, לסייע בטיפוח הנוער ואולי לסמן כיוון חדש לענף השוקע. נכון, זה סיפור יקר, אבל דן חלוץ המתוקשר יוכל אולי לגייס כספים מחבריו במגזר העסקי.
עד כאן התרחיש הבדיוני, ועכשיו חזרה למציאות: עד הקיץ הבא כבר נשכח, ושוב נזלזל ונופתע. לפחות עד היום שבו נישאר מחוץ לאליפות אירופה באופן קבוע. והיום הזה קרוב מאי פעם.